טוב, שאלת הלכה אין פה, אז מן הסתם שהרב המנהל לא יענה
אבל גם לא ברור כמה הוא מבין בייסורי הנפש ויודע את המענה להם, אז זה לא משנה.
אותי אתה קצת מכיר. מומחית אני לא, ודוברת של רבש"ע בוודאי שלא.
אבל עניות דעתי, כמו עניות דעתו של כל אחד, שווה שמיעה. והלב שלך, האינטואיציות שלך, הם שיגידו לך מה מדבר אליך ומה לא. זה הקול הפנימי שמורה לך את דרכך. הקשב לו במידת האפשר.
הקב"ה לא עונה באמצעי תקשורת אנושית, אבל נתן לנו לב שומע ושכל שמבין. אז ההיגיון אומר, שהיות שהוא ברא את העולם לתכלית להיטיב לנבראים, ובוודאי שלנברא העיקרי שלשמו נברא העולם (קרי - אדם), הרי שאם אדם סובל סבל וייסורים, תפקידו לחפש רפואה וישועה לסבלו. ישועת אמת, ככתוב בתורה (לעשות השתדלות בדרך הטבע ע"י הדרישה ברופאים, לצעוק לה', לקרוא לו ולבקש ממנו רפואה).
זה תפקידנו. כתוב בתורה בהרבה אופנים שונים שהקב"ה מביא ייסורים לאדם כדי שיקרא אליו. ואדם לא צריך לעשות חשבונות אם הוא עונה לו או לא עונה ואיך הוא עונה ואיך הוא נראה. אדם צריך לקרוא, לצעוק, לבקש - ובזה עשה תפקידו, ואחת היא לו אם קיבל תשובה או לא.
וכן כתוב שהקב"ה רוצה את הלב. אז כמה שהלב כואב, אפשר לצעוק לקב"ה את כאב הלב. גם אם הכאב הוא זוועה. גם אם הכאב כועס על רבש"ע (ומה, נסתיר את זה מהקב"ה? ברור שנצעק לו זאת). גם אם הכאב לא מבין ולא רוצה ולא יכול ולא מסכים עם הקב"ה. הכל צועקים לו, בעוצמה (אם רוצים). אין חשבונות של "נעים, לא נעים". כמו שתינוק לא עושה חשבון עם אבא שלו, ויד שמאל לא עושה חשבונות של נימוסים עם יד ימין.
אנו חלק מאותו הדבר, נשמתנו והווייתנו הן חלק מהקב"ה, אז לא עושים חשבונות של דרך ארץ, אלא צועקים כל מה שמרגיש. נותנים דין וחשבון מלא.
ולעניות דעתי, להילחם על רפואתי זה לקיים בכל מאודי את האמונה בעיקרי האמונה, שאחד מהם אומר שהקב"ה טוב ומיטיב ומהותו להיטיב, ולכן ברור לי שאינני צריכה לרצות לסבול, אלא לרצות רק ואך ורק להרגיש טוב. ואני צריכה לעשות כל מה שביכולתי לשם רפואיתי, ולהבין שהקב"ה מצידו עושה כל מה שלא ביכולתי, ובאופן שהוא רק לטובת נשמתי.
כיוון שהקב"ה עושה כל מה שלא ביכולתי, אז אין ביכולתי לעשות מה שהוא עושה, וגם לא להבין מה הוא עושה ולמה ואיך.
ולכן השאלות של למה והניסיון להבין "מה כבר עשיתי, שבגללו אני כל כך סובל" - מוכרות לי כעצת היצר הרע להכשיל ולהסיט אותך לכיוון הטפל והשגוי. וגם אי אפשר לענות על שאלות כאלה, כי אין ביכולתנו להבין את רוחב הראייה העצום של מי שברא את העולם.
זה בדיוק מה שענה הקב"ה למלאכים ששאלו לגבי מותו האכזרי של רבי חנינא בן תרדיון (מעשרת הרוגי המלכות, שהעלוהו באש לאחר שכרכו סביב גופו את גווילי ספר התורה): זו תורה וזו שכרה? התשובה היתה: אם אין אתם שותקים אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כוונת התשובה - שזהו מהלך מחושב מאז בריאת העולם, ומי שרוצה להבין צריך להסתכל במבט אחד על כל העניינים מאז בריאת העולם, ומי יכול לעשות זאת?
אבל כן צריך לשאול מה לעשות, איך להירפא. איך לסלק הסבל. ולא למה ועל מה הוא בא.
בצעירותי הרבה עסקתי בשאלות אלה של למה ועל מה, מתוך הטעות שאני צריכה לדעת "מה עשיתי" ושהבנת התשובות לשאלות תאפשר לי לתקן ולפתור. לאחר הרבה חקירה והדרכה של גדולי תורה, הבנתי שתכלית השאלה היא להצדיק את חטא השנאה וההלקאה העצמית ולהמשיך את הייאוש מלתקן, ולא כדי לתקן המעשים... ואילו הידיעה שהקב"ה מתקן את הנשמות ודואג שתיקונן יהיה שלם, ולא בא בטרוניות לבריותיו ולא מטיל עליהם תפקידים בלתי אפשריים - היא שנותנת מנוח לנפש וידיעה שכלית שכל הייסורים לטובה.
גדולים ויקרים לימדו אותי שסבל הנפש מקורו במחשבות רעות, ולפיכך מטרתי היא להגיע למחשבות טובות, וברור שהתהייה על "מעשי הרעים בגלגול קודם" לא תביא אותי לשום מחשבות טובות... לפיכך ברור שהיא היפך תפקידי. וכן, שיעורי תורה שאינני מבינה ושמביאים אותי לחשוב שהקב"ה אכזר ונוקם חס ושלום, אין אני צריכה לשמוע, אלא להיפך. לחפש בכל דבר שאני שומעת איך לדעת שהקב"ה טוב מיטיב ורחום ונאמן ויודע טובתי כל הזמן.
לפיכך הגעתי למסקנה שאין הסובל צריך לדעת מה "עשה" בגלגול קודם. אלא שהעולם נברא לאדם אחד, ונשמתו נחלקה ל-60 ריבוא נשמות, שכולן קשורות בשורשן, וכל הייסורים תכליתם תיקון חטאי האדם מתכלית בריאתו. ובהיותי בעולם המעשים ובתוך גוף, איני יכולה וצריכה לדעת מה בדיוק היה בשורשו רסיס הנשמה שאני מתקנת בגלגול זה, ומה חטאה נשמתי בגלגולה הקודם. שהרי אמרו חז"ל שאדם שבאו עליו ייסורים צריך לפשפש במעשיו, ואם לא מצא אז שיסיק שאלו ייסורים של אהבה (שממרקים את הנשמות).
רק לדעת ידיעה מוודאת שהקב"ה טוב ומיטיב והכל לטובה (ואם אינני יודעת זאת - לחקור ולדרוש עד בהירות וודאות).
ההוכחה הטובה ביותר שמצאתי, היא הסיפור בגמרא על התינוק עם התלתלים שהיה בשבי הרומאים, ושאלו רבי יהושע "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?" וענה התינוק: "הלא ה' זוּ חטאנו לו ולא אבוּ בדרכיו הלוֹך, ולא שמעו בתורתו". וכי למה יושב בשבי וסובל תינוק שלא חטא כלל? כי הוא חלק מעם ישראל ומחטא הכלל, ולא בחטאו הפרטי נענש.
אלא שכדי להבין כל זאת אדם צריך להילחם על רפואה והקלה מהייסורים, כי מתוך הכאב אי אפשר להבין את טובו של הקב"ה ואת חסדיו. ברגע הכאב רואים רק שנאה ושחור. ההבנות מגיעות כשיש זמן של מנוחה מהייסורים. והעיקרון שצריך להנחות את דרכו של הסובל, שירחיק מנפשו מחשבות רעות, כי הן שגורמות לסבלו. לא יאמין להרהורים רעים שעולים בו (בעת הסבל) ויאמין רק למחשבות טובות ומשמחות.
יש הרבה מאמרים לקריאה של הרב לוגסי על חיזוק באמונה של בעלי ייסורי הנפש, כגון מספר "ישועות ישראל" (אם אינני טועה).
