שאלה ממש מתבקשת לפסח...
אם קוראים את פרשת יציאת מצרים בשמות פרקים י"א-י"ב, אפשר לראות שהאל הוציא "פקודת מבצע" מסודרת ליממה של היציאה ממצרים (פרק י"א) ובני ישראל ביצעו אותה (פרק י"ב). ההוראות כללו בין השאר שאילת כלי כסף וזהב מהשכנות, וכן הכנת ואכילת קורבן הפסח. השאלה שלי היא פשוטה... היות ובני ישראל ידעו מראש שבלילה הבא יעזבו את מצרים, והיות ומצאו זמן ללכת לשכנות לשאול כלים וכן לצלות ולאכול את קרבן הפסח... איך זה שלא מצאו 18 דקות רצופות כדי לאפות לחם, ונאלצו לצאת בבהילות עם "עוגות מצות"? (גם אם נניח שהמצות של אז אינן אלה של היום, עדיין נאמר במפורש שיצאו בבהילות ולא הספיקו לאפות. וזה מוזר מאוד בהתחשב במה שציינתי קודם.) אפשר להוסיף סעיף המשך לשאלה... איך זה שנאלצו לצאת ללא צידה לדרך ("וגם צדה לא עשו להם"), אבל הצליחו לצאת עם צאן ובקר כבד מאוד? הרי הרבה יותר קל לארגן בלחץ זמן שק עם אוכל לדרך, מאשר לכנס את הפרות והכבשים ולנהוג אותם בשיירה היוצאת. דרך אגב, גם הטקסט של ביצוע קורבן הפסח כולל דבר מוזר. החלק הראשון בפרק י"ב מתאר את חוקי חג הפסח, כולל איסור אכילת חמץ והצורך לאכול קורבן פסח בחפזון, והמצווה לאכול מצה. אלא שלשון הקטע (זמן עתיד) וכן מיקומו בפרק יוצרים את התחושה שהוא נאמר עוד בטרם היציאה ממצרים. זה מוזר מאוד משום ההנחה היא שהשימוש במצות והחפזון היו אילוץ שנוצר בזמן היציאה ולא משהו שנקבע מראש. לכאורה יש מצב שבו האל מודיע לעם מראש שבעוד כמה שעות הם לא יספיקו להכין לחם, ולכן בעתיד יחגגו עם מצות. אז אם הוא מודיע להם מראש שתהיה בעיית זמן, הדעת נותנת שבני ישראל ימהרו ויאפו לחם כדי להקדים תרופה למכה. זה כמובן לא מה שקורה. מוזר.
אם קוראים את פרשת יציאת מצרים בשמות פרקים י"א-י"ב, אפשר לראות שהאל הוציא "פקודת מבצע" מסודרת ליממה של היציאה ממצרים (פרק י"א) ובני ישראל ביצעו אותה (פרק י"ב). ההוראות כללו בין השאר שאילת כלי כסף וזהב מהשכנות, וכן הכנת ואכילת קורבן הפסח. השאלה שלי היא פשוטה... היות ובני ישראל ידעו מראש שבלילה הבא יעזבו את מצרים, והיות ומצאו זמן ללכת לשכנות לשאול כלים וכן לצלות ולאכול את קרבן הפסח... איך זה שלא מצאו 18 דקות רצופות כדי לאפות לחם, ונאלצו לצאת בבהילות עם "עוגות מצות"? (גם אם נניח שהמצות של אז אינן אלה של היום, עדיין נאמר במפורש שיצאו בבהילות ולא הספיקו לאפות. וזה מוזר מאוד בהתחשב במה שציינתי קודם.) אפשר להוסיף סעיף המשך לשאלה... איך זה שנאלצו לצאת ללא צידה לדרך ("וגם צדה לא עשו להם"), אבל הצליחו לצאת עם צאן ובקר כבד מאוד? הרי הרבה יותר קל לארגן בלחץ זמן שק עם אוכל לדרך, מאשר לכנס את הפרות והכבשים ולנהוג אותם בשיירה היוצאת. דרך אגב, גם הטקסט של ביצוע קורבן הפסח כולל דבר מוזר. החלק הראשון בפרק י"ב מתאר את חוקי חג הפסח, כולל איסור אכילת חמץ והצורך לאכול קורבן פסח בחפזון, והמצווה לאכול מצה. אלא שלשון הקטע (זמן עתיד) וכן מיקומו בפרק יוצרים את התחושה שהוא נאמר עוד בטרם היציאה ממצרים. זה מוזר מאוד משום ההנחה היא שהשימוש במצות והחפזון היו אילוץ שנוצר בזמן היציאה ולא משהו שנקבע מראש. לכאורה יש מצב שבו האל מודיע לעם מראש שבעוד כמה שעות הם לא יספיקו להכין לחם, ולכן בעתיד יחגגו עם מצות. אז אם הוא מודיע להם מראש שתהיה בעיית זמן, הדעת נותנת שבני ישראל ימהרו ויאפו לחם כדי להקדים תרופה למכה. זה כמובן לא מה שקורה. מוזר.