פרידות הן אכן מצב קשה
אוף,
כמה אני שונאת פרידות
אם אנחנו המבוגרים שונאים פרידות, אז על אחת כמה וכמה שלילדים זו לא קל, ובטח ובטח כשהיה להם כל כך כיף ונעים עם ליצן או דמות פנטזית אחרת.
וסיפור שהיה כך היה: כשהתנדבתי במחלקה אונקולוגית ילדים בתל השומר, הייתה שם תינוקת מתוקה להפליא, כבת שנתיים וחצי, שהתקשורת בינינו סבבה סביב צלילים, ריקודים ומדבקות. היא לא דיברה, וגם אם ידעה להגיד שתי מילים זה היה ברוסית. כך תיקשרנו לנו בשפות אחרות ומיוחדות משלנו. היה לנו כיף חיים אמיתי. חיוך גדול היה מכסה את פניה הפצועות בכל פעם שהיא ראתה את פפריקה מתקרבת, היא ידעה בדיוק מה מצפה לה. בכל פעם היא ביקשה שאוציא מהתיק את אותה הבובה שהיא אהבה, וידעה כל כך יפה ללחוץ באצבעותיה הקטנטנות על כפתור קבוע בבובה שהפעיל מוזיקה שהיא אהבה. וכמו שבכל פעם היא ידעה למה לצפות, בכל פעם היא גם פרצה בבכי קורע לב כשעזבתי. לא יודעת איזה לב נקרע יותר, שלי או שלה. הסיטואציה הייתה קשה לי מאוד. כי הרגשתי שבמקום לעזור לה אני עושה יותר גרוע. אבל בכל פעם שהגעתי שוב, גם אמא שלה שמחה לראות אותי, למרות שהייתה צריכה לטפל בבכי של הילדה אחרי שהלכתי, כך שזה היה רמז ראשון לכך שאולי בכל זאת אני עושה כן משהו טוב. לאחר התייעצויות עם מספר אנשים, קודם כל הבנתי,
שזה מאוד טבעי, אנושי ולגיטימי שהיא בוכה. כיף לה מאוד, ולמה שהיא תרצה שהכיף ייפסק
ההבנה הזאת הייתה עבורי חשובה מאוד, כי היא לא בכתה בגלל שעשיתי לה רע אלא בגלל שהיא רצתה שהטוב יימשך, ומה לעשות לכל משחק יש התחלה וסוף. ההבנה הזאת עזרה לי מעט להתמודד עם הבכי. נוסף להבנה, קיבלתי עיצה,
לבצע פרידה הדרגתית. להתחיל את הפרידה מוקדם יותר, להראות סימנים של התקפלות, שהפעילות עומדת להסתיים, ושהסוף מתקרב. וכך הפרידה תהיה רכה יותר ולא תגיע במפתיע. עם ילדים שאפשר לתקשר במילים, אפשר ממש לומר שהמפגש שלנו עומד להסתיים ואם יש עוד משהו שהם רוצים שנעשה ביחד לפני סיום. או להציע משהו קטן ואחרון לפני שאני הולכת. גם כאן, להודיע על הפרידה מראש, לתכנן אותה, להתכונן אליה ביחד, ואז, אולי, היא תהיה פחות טראומטית ותתקבל ביותר הבנה.
מקווה שזה יעזור... ואשמח לשמוע כמובן תגובות נוספות.
