לא נראה לי שמגיעים למצב הזה
הסירוב הוא סרוב לפקודה, החייל אולי מנמק אותה כבלתי חוקית בעליל אבל הרשויות מתייחסות לסירוב כסרוב פקודה רגיל אלא אם כן בית המשפט נותן בפסיקה לגיטימיות להחלטה לסרב לפקודה. רוב הסרבנים טוענים, בין השאר, שהם מסרבים לציית לפקודות מתוקף היותן בלתי חוקיות בעליל, אבל עד היום, למידעתי, בימש מעולם לא נתן לגיטימציה לסרוב כזה, כולל במקרה של חמשת סרבני הגיוס. עוד לא שמעתי על מקרה שחייל סרב לפקודה ובימש זיכה אותו כי הפקודה היתה בלתי חוקית, מה שכן שמעתי זה על הרשעות של חיילים שבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל. בתכלס, הסיכוי שמישהו ישתמש בטיעון שהסירוב שלו לבצע פקודה שהוא קיבל נובע מהיותה בלתי חוקית בעליל הוא די קטן וגם אז הסיכוי שהבימש יאשר את הסירוב שלו שואף לאפס ולדעתי בפועל הוא אפס. כל המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל הוא די מופרך. הוא נולד מהסתירה המובלעת בחוק הצבאי בין החובה לציית לפקודה לבין החובה לציית לחוק. בעקרון הכלל הוא שחייל חייב לציית לפקודה, גם אם בכך הוא מפר את החוק, אלא אם כן הפקודה היא "מאוד" לא חוקית, עד כדי כך שברור שהחוק גובר על הפקודה. זה מופרך כי לרובנו אין את הכלים להחליט, לרוב מדובר בסיטואציות שמאוד קשה לקבל בהן החלטה ורק בדיעבד אתה מקבל גיבוי על סרוב הפקודה, ואיך בכלל אפשר לקבוע כמה זה מספיק "מאוד" לא חוקי. בתי המשפט כן הרשיעו אנשים בביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל על מגוון סעיפים, לא רק חיי אדם אלא גם על ירי לא זהיר ועל גניבה ואף על פגיעה ברכוש, מצד שני יש הרבה יותר מקרים שיכולום בקלות להכנס תחת הכותרת הזאת שמעולם לא טרחו לשפוט. הגבול פה מאוד לא ברור וכל הקונסטרוקציה הזאת משמשת יותר כאליבי למוסריות הצבא מאשר ככלי רציני לבחינת הלגיטימיות של פעולות הצבא.