חוק התקשורת
בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב- 1982) להלן- "חוק התקשורת") בסעיף 6 הוגדרה: "צלחת קליטה" - אנטנה לקליטת שידורי טלוויזיה באמצעות לוויין, המהווה חלק מציוד קצה לווייני, לרבות ההתקן לאנטנה; הוראות החוק קובעות כי לצורך התקנת צלחת קליטה יש צורך בהסכמת רב בעלי הדירות בהעדרה ,רשאי כל בעל דירה לפנות בבקשת התקנה ובלבד שיודיע לנציגות הבית על כוונתו לעשות כן והנציגות רשאית להתנות תנאים באשר לאופן הנחת הצלחת,לרבות תנאים שענינם נוחות, חזות הבית או בטיחות או לפנות למפקח על רשום המקרקעין בבקשה שיקבע את התנאים או ימנע הנחה. כן רשאים לפנות למפקח בענין זה גם כל בעל דירה בתוך 30 יום ממועד ההודעה על בקשת ההתקנה. את המועד של 30 יום ניתן להאריך ובלבד שטרם הוחל בהתקנה.
כמו כן ראה את פסיקת בי המשפט:
פסק-דין בתיק עש"א 46128-01-11
15. לאחר עיון מעמיק בנספחים שצורפו לכתבי הטענות, בהחלטות המפקחת, ולאחר שהצדדים טענו בפני, באתי לידי מסקנה כי לגופו של עניין, דין הערעור להידחות, מן הטעם שהחלטות המפקחת מנומקות, ומבוססות הן על חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 והן על חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב - 1982 ואין מקום להתערב בהן.
.
16. מתוך מציאות של שכנות, וכדי לנסות להביא את הצדדים לידי הידברות, נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה, באמצעות הליך גישור. שעה שהצדדים הודיעו כי ההליך נכשל, והמערער סירב לקבל כל הצעה לפשרה, ניתן פסק דין על ידי המפקחת, שכלל עיון נוסף בראיות ובטענות הצדדים, ואין לערכאת ערעור זו, לאחר שעברתי על פסיקות המפקחת, אלא לחזור ולאשרה, על כל חלקיה.
17. בהסתמך על חוק התקשורת רשאי בעל דירה בבית משותף , בהעדר איסור מפורש אחר בתקנון בית המשותף - להניח צלחת קליטה אחת, אף בהעדר הסכמה של רוב בעלי הדירות ובתנאי שהודיע על כך לנציגות על כוונתו. ואולם, על פי חוק המקרקעין קבעה המפקחת, לאחר ששמעה את ראיות הצדדים, כי יש צורך בהסכמת כלל הדיירים לשימוש ברכוש המשותף, ומשלא הייתה הסכמה לעשות כן, דחתה את התביעה לגופה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי ערכאה דלמטה, והתערבות כזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר מסקנות פסק הדין אינן מבוססות. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 282/09, עמרני נ' שירותי בריאות כללית, טרם פורסם, ניתן ביום 16.3.2011; ע"א 989/03, א' חטר-ישי, משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, וספרו של אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, 2009, בעמ' 668.
18. לאחר שטענו הצדדים בפני, נראה שמערער אינו פועל בשכנות טובה, אינו משתף פעולה עם שאר דיירי הבניין, ושעה שאינו לוקח חלק בתחזוקת הבניין, ואינו מקיים פסק דין המחייבו בתשלום ועד הבית, אני סבורה כי אין מקום לדון בטענותיו. לעניין התנהלותו של המערער, אין אלא לחזור ולהפנות לקביעותיה של המפקחת, לפיהן המערער נוהג כמי שעושה דין לעצמו, אינו מתחשב כלל באחר, ועושה כל אשר ניתן כדי לדאוג לאינטרסים האישיים שלו בלבד, תוך פגיעה ברורה בזכויות דיירים אחרים ברכוש המשותף, ומבלי שניתנה לו הרשאה לעשות כן.
19. הכלל הבסיסי בעניינים, בהם הפגיעה היא בזכות הקניין של הזולת, הובא עוד במסגרת ע"א 281/61, משה שלוסר נ' יעקב כ"ץ, פ"ד טו, 2329, בעמ' 2333, לאמור:
" אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כל-שהיא מרכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר, או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק שהוא - אפילו מצבו הקשה של האדם הזה עשוי לעורר אהדה אליו מצד בני- אדם. אין לזהות שיקולים מוסריים עם שיקולים שביושר במשמעות המשפטית, דבר התלוי ברצונו הטוב של הזולת אין לכפות עליו 'רצון טוב' זה על-ידי החלת שיקולים שביושר. עוד לא שמענו על הלכה מעין זו".
אשר לפגיעת בעל דירה ברכוש המשותף בבית משותף ובדירות אחרות שבבית, הובהר בע"א 136/63,ולטר יוסף ואח' נ' יוחנן שוורצמן ואח', פ"ד יז 1722, בעמ' 1725, כי:
" אין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנה לפיצוי נאות אם לא".
פגיעה ברכוש המשותף, בלא היתר ובלי רשות - אסורה, ובית המשפט לא ייתן ידו לכך.