היי...קשה להתמודד עם אי-ודאות
בחיים בכלל, וזה נכון גם עבור אנשים חולים (בכל מיני מחלות, לא רק טרשת נפוצה) וגם עבור אנשים בריאים, שגם הם, למרות האשליה של הנורמליות והשגרה, לא יודעים בעצם מה ילד יום. אנחנו חיים בחברה שמאדירה נעורים ושלמות, בעיקר גופנית, ואנחנו מוקפים באמצעי התקשורת ובמדיה באנשים יפים, מוצלחים, ומאושרים לנצח, בעוד שבמציאות רוב האנשים רחוקים מהדימוי הזה... למי שכמונו, חי עם אבחנה רפואית ועם דרגה מסוימת של סיכון שמשהו בשלמות הגופנית שלו עלול להיפגע, קצת יותר קשה להדחיק את החרדות, בעוד שאדם בריא שנכנס לרכב אינו חושש כלל שמא ייפגע באופן בלתי הפיך בתאונת דרכים, למרות שכולנו מכירים את הסטטיסטיקות המחרידות ביחס לתאונות. לא פעם כתבתי ואמרתי בשיחות עם אנשים, שטרשת נפוצה היא בעיקרה מבחן אין-סופי לעמידות הנפשית של האדם. הנסיבות בהן עלולה להיווצר נכות משתנות, ככל הנראה, בין חולה אחד למישנהו, כמו שכל היבט אחר של המחלה שונה מאוד על כל הספקטרום של המחלה הזו בין אחד לשני. בעיני, השאלה היא יותר שאלה של תפיסת עולם והשקפה, מאשר של דרגה כזו או אחרת של נכות. יש אנשים שירגישו שעולמם קורס עליהם והם אינם מסוגלים להמשיך ולתפקד בגלל שיש להם נימול שאינו חולף ביד אחת, ויש אנשים שבכסא הגלגלים שלהם ממשיכים לעבוד, לבלות, ליצור, ליסוע לטייל וליהנות מהחיים. אני מכירה באופן אישי כמה וכמה דוגמאות כאלה, ובדרך כלל אני מעדיפה את חברתם האופטימית, הלוחמנית והעיקשת, אלה הרואים בכל המכשולים אתגר שאפשר וצריך להתגבר עליו, על פני זאת של אלה שאינם מסוגלים לעבור תהליך של הסתגלות, ראיית העולם שלהם היא פסימית וכל תקלה קלה בסדרי העולם המושלמים, לכאורה, שלהם, מהווה עבורם אסון קיומי שאי אפשר להתאושש ממנו. אין להכחיש, כולם רוצים להיות תמיד ולנצח בריאים וחזקים. גם לאמיצים ביותר שבינינו, שנדמה שעברו כבר שבעת מדורי גיהנום, מתגנבות לעיתים חרדות מהעתיד - זה רק אנושי וטבעי. אבל נדמה לי, שהשורדים האמיתיים, הן מבחינה נפשית ואולי גם מבחינה גופנית (אני מאמינה בקשר בין גוף ונפש, ונוטה לחשוב שתפיסת עולם שורדנית משפרת גם את הסיכויים לבריאות גופנית טובה יותר), חיים בשמחה את היום הזה, בהווה, אסירי תודה על כך שמצבם לא גרוע יותר. אני האחרונה לומר שקל לסגל תפיסת עולם כזאת, במיוחד כשהמוח והגוף כלואים במעגל של חרדה, ולכן אין שום סיבה להסס, ואפילו מומלץ, לפנות ולקבל סיוע מקצועי, אין בכך כל בושה. איש אינו יכול לנפק לאף אחד תעודת ביטוח לעתיד, בשום תחום. גם רופא אינו יכול לנבא את ההתפתחויות העתידיות. אבל כן אפשר לעודד את עצמך בעובדה שאתה מקבל את הטיפול הטוב ביותר הקיים כיום, ובפירוש מסתמן עתיד טוב יותר מבעבר לחולי טרשת. והכי הכי חשוב: ליהנות מהיום, להודות למי שלא יהיה (איש איש ואמונתו: לאלוהים, למדע ולרפואה, לעצמך - בחר את התשובה הנכונה, או כל התשובות נכונות, או שיש לך תשובה משל עצמך) על מצבך הטוב. לא חבל לבזבז כל יום שעובר בחרדות לגבי מה שאולי, או אולי לא יקרה בעתיד?? אני, ביחד עם רגלי השמאלית הקצת דפוקה, שחזרנו בדיוק לפני שבוע משוטטות משותפת וקסומה ביותר בפרובאנס, והיא סחבה, קצת קיטרה, אבל אני כבר מזמן לא מתעניינת בתלונות שלה, חושבות שחבל. חבל על הסבל שלך כשאתה כל כך טרוד ומודאג, למרות שזה מובן, אבל יכול להיות לו הקלה ופתרון. מקווה שהועלתי במשהו ומאחלת לך המשך בריאות טובה לתמיד - זאת אפשרות שקיימת! (תאר לעצמך שבגיל 98, בזמן שאתה תרוץ על הדשא במשחק תופסת עם נכדיך וניניך, תחשוב לעצמך פתאום: חיים שלמים ביזבזתי בחרדה לעתיד, ולא הערכתי מספיק את ההווה). העבר- עבר ולא יחזור, העתיד אינו ידוע לאיש, וכל מה שנותר הוא היום.
