שאלה עדינה וקשה
שלום חברות וחברים, כמי שכותבת כאן לראשונה, קשה לי להעלות נושא כה עדין ובעייתי, שמתאים יותר לשיחה אינטימית בין אנשים קרובים מאד. אני מקווה שתקבלו את דברי בהבנה, וכמובן, אודה גם על תשובות. כרקע, אביו של בן-זוגי הוא בן 82, ואובחן כחולה אלצהיימר לפני כשלוש שנים. לפני למעלה משנתיים הוא הפסיק להיות עצמאי, ומאז יש לו מטפל קבוע. הוא נהנה מטיפול ותנאים טובים מאד בהתחשב בנסיבות: הוא חי בביתו יחד עם אשתו, והמטפל מאד טוב ורגיש ואף אוהב. המשפחה המורחבת גרה מאד קרוב, מבקרת על בסיס יומי, ומושיטה הרבה עזרה. בחודשים האחרונים חלה החמרה במצב האב, ועל-פי המאמרים אני מבינה שהוא נמצא בשלב השלישי של המחלה. אם הוא עדיין בהכרה או תודעה כלשהי - אין סימן לכך. הוא תשוש לחלוטין וישן רוב הזמן, ואינו מבצע כל פעולה או תזוזה באופן עצמאי. ועתה לסיבה שבגללה אני כותבת. בן-זוגי נערך לפרידה מאביו, רגשית ומעשית כאחד. אני חשה שהוא קם כל בוקר במחשבה שאולי "היום זה יקרה". מבחינת האב עצמו, ההרגשה הזו אצל סביבתו אינה בעיה לדעתי. להפך, מרבים לבקר אותו ולהעניק לו יחס חם. כאמור, מערכת התמיכה מתפקדת היטב. אך אני חוששת לגבי בן-זוגי. קשה לדעתי להתמודד עם הציפיה הזאת לאורך זמן. ולכן הייתי רוצה לדעת, מתוך נסיונכם או ידיעתכם, כמה זמן אמנם יכול להמשך מצב זה - סטטיסטית כמובן. אני מעירה מדי פעם לבן-זוגי שיתכן שאביו לא יוותר וימשיך להלחם על חייו תקופה ארוכה. בן-זוגי מרגיע את עצמו בכך שלפחות אביו אינו סובל. אך נראה לי שהוא עצמו סובל ומתקשה לראות את אביו במצבו. נראה שכל הסובבים חיים בתחושה של המתנה למוות. בעיני, אם אמנם הקץ קרב, טוב שהמשפחה מכינה עצמה נפשית לכך. אך אם האב יוכל להמשיך ולחיות במצב זה תקופה ממושכת, צריך, אם אפשר לומר כך, להכנס למהלך נפשי אחר. תודה על ההקשבה - ואשמח לשמוע תגובות. ר.
שלום חברות וחברים, כמי שכותבת כאן לראשונה, קשה לי להעלות נושא כה עדין ובעייתי, שמתאים יותר לשיחה אינטימית בין אנשים קרובים מאד. אני מקווה שתקבלו את דברי בהבנה, וכמובן, אודה גם על תשובות. כרקע, אביו של בן-זוגי הוא בן 82, ואובחן כחולה אלצהיימר לפני כשלוש שנים. לפני למעלה משנתיים הוא הפסיק להיות עצמאי, ומאז יש לו מטפל קבוע. הוא נהנה מטיפול ותנאים טובים מאד בהתחשב בנסיבות: הוא חי בביתו יחד עם אשתו, והמטפל מאד טוב ורגיש ואף אוהב. המשפחה המורחבת גרה מאד קרוב, מבקרת על בסיס יומי, ומושיטה הרבה עזרה. בחודשים האחרונים חלה החמרה במצב האב, ועל-פי המאמרים אני מבינה שהוא נמצא בשלב השלישי של המחלה. אם הוא עדיין בהכרה או תודעה כלשהי - אין סימן לכך. הוא תשוש לחלוטין וישן רוב הזמן, ואינו מבצע כל פעולה או תזוזה באופן עצמאי. ועתה לסיבה שבגללה אני כותבת. בן-זוגי נערך לפרידה מאביו, רגשית ומעשית כאחד. אני חשה שהוא קם כל בוקר במחשבה שאולי "היום זה יקרה". מבחינת האב עצמו, ההרגשה הזו אצל סביבתו אינה בעיה לדעתי. להפך, מרבים לבקר אותו ולהעניק לו יחס חם. כאמור, מערכת התמיכה מתפקדת היטב. אך אני חוששת לגבי בן-זוגי. קשה לדעתי להתמודד עם הציפיה הזאת לאורך זמן. ולכן הייתי רוצה לדעת, מתוך נסיונכם או ידיעתכם, כמה זמן אמנם יכול להמשך מצב זה - סטטיסטית כמובן. אני מעירה מדי פעם לבן-זוגי שיתכן שאביו לא יוותר וימשיך להלחם על חייו תקופה ארוכה. בן-זוגי מרגיע את עצמו בכך שלפחות אביו אינו סובל. אך נראה לי שהוא עצמו סובל ומתקשה לראות את אביו במצבו. נראה שכל הסובבים חיים בתחושה של המתנה למוות. בעיני, אם אמנם הקץ קרב, טוב שהמשפחה מכינה עצמה נפשית לכך. אך אם האב יוכל להמשיך ולחיות במצב זה תקופה ממושכת, צריך, אם אפשר לומר כך, להכנס למהלך נפשי אחר. תודה על ההקשבה - ואשמח לשמוע תגובות. ר.