שאלה על המשנה במסכת שבת:

[Guy3331]

שאלה על המשנה במסכת שבת:

(פרק 11, משנה ו') "זה הכלל: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה...". אם זרק אבן ברשות הרבים יותר מארבע אמות, ונזכר ממש לאחר עזיבת האבן את ידו ששבת הוא, אומרים שתחילתו שוגג, וסופו מזיד. שאלתי היא - איך אפשר לומר שלאחר שכבר זרק ונזכר ששבת, כשתיגע האבן בקיר או בקרקע זה כבר מזיד? - הרי הוא כבר לא יכול לרוץ ולעצור את האבן באוויר, אז איך אומרים שהוא מזיד בהנחת האבן? תודה מראש, גיא.

 

[gdisrael]

לא , אלא שאם נזכר.. עדיין יש

את החטא שזה יפול כנגד סקילה... אם היה נזכר אחרי שנפל, שגגה. אבל נזכר לפני שהתבצע החטא, נזכר שזה חטא, והרי שעכשיו יודע- והינו מזיד ! אבל אני אמצא לך תשובה יותר פרטנית

 

[Guy3331]

תודה. פשוט יש בעייתיות כאן...

אם אני מבין נכון, "מזיד" הוא מישהו שעושה משהו, למרות שהוא יודע שזה אסור. אך במקרה שלנו הוא יודע, כלומר נזכר באמת, אבל עכשיו כבר אין לו שליטה על כך! כבר מאוחר מדי, ואין לו אפשרות לעצור את זה! אם-כן, כיצד ניתן לומר שהוא "מזיד"? כי הרי אם היה יכול, היה רץ ותופס את האבן בידו לפניי שתיפול...

 

[gdisrael]

נגיד

מישהו תוקע במישהו סכין, ולאחר שניה מתחרט. כבר אין לו שליטה על כן נכון? והוא כבר לא רוצה בכך נכון? וזה כבר כביכול אם הייתה אפשרות זה היה "בשגגה".. אבל כבר אין לו שליטה על כך, למרות שאין הוא רוצה בכך, ועדיין יחשב שמזיד. אז אותו דבר - נהפוכה. נכון שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה על אותו עיקרון. גם על חטא בשגגה יושבים בגהינום, על מנת לנקות ולטהר את הנשמה מה"כתם" מדמים את זה לכוס יין שנשפכת.. אם זה בטעות, נשפף קצת ומרימים. אם בכוונה שופכים, אז כל החולצה (נמשל לנשמה) מתלכלכת. לכן עדיין יושבים, אבל פחות. אבל עכשיו כבר לפני שהתבצע החטא , (כמו החטא של הרצח, הוא עדיין לא מת - אבל עדיין ההתחרטות שלו לא תשנה) הוא כברנזכר, שקרה החטא, הוא היה מודע לשבת - וזה כבר מזיד ! ואף אם היצר הרע גרם לא לשחכה מהשבת, על כן שגם זה חטא - שהוא צריך להתרכז כל הזמן בשבת קודש .

 

[אליה לא מתנתק]

נראלי

שאפשר לתרץ את זה על דרך אחרת... כגון ``תחילתו בפשיעה וסופו באונס`` הרי לנו מקרה נוסף שתחילת המעשה אינה דומה לסופו...

 

[יעקב מאיר]

לענ"ד זה לא דומה

בס"ד שלום אליה היקר גם אני בהתחלה חשבתי לומר שזה דומה ל"תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב", אבל אח"כ חשבתי שבעצם זה לא דומה, כי שם, בניזקין, כיון שאת תחילת המעשה עשה בפשיעה, כבר אי אפשר לתת לסוף המעשה דין "אונס", למרות שכך היה בפועל, כי האשמה עליו על תחילת המעשה שהיא זו שהביאה בסופו של דבר לאונס. אבל בנידון דידן, הרי אדרבא, תחילת המעשה הייתה בשוגג, אז איפוא נכנס כאן ענין המזיד, הרי לאחר הזריקה, אין לו שום אפשרות לחזור בו?

 

[יעקב מאיר]

אולי זו התשובה

בס"ד שלום גיא שאלת שאלה יפה מאד. יתכן והתשובה היא כך: הגמרא במסכת שבת דף ד' ע"א מביאה את דברי המשנה שהבאת "כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה". רש"י שם מפרש: "תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה". משמע שבאמת העיקר תלוי בידיעה ולא בשגגה. אכן זה באמת קשה מדוע המשנה נקטה לשון של שגגה אם זה תלוי בידיעה? היה אולי ניתן לפרש שהחוסר ידיעה זה עצמו השגגה, אבל ברש"י לא משמע כן, שהרי הוא כתב "לא נודעה לו שגגתו", משמע שחוסר הידיעה והשגגה אלו שני דברים, וצריך עיון.

 

[Guy3331]

אני חושב שרש"י התכוון

שאם הייתה נודעת לו שגגתו - מעתה והלאה, אם תסתיים המלאכה, זה כבר לא יהיה בשגגה. אלא כל זמן שאדם חוטא אבל לא מודע לכך, זה בשגגה... כי הידיעה לגביי מה טוב ומה רע, ו"מה עליי לעשות כרגע", זה מה שצריך להנחות את האדם, ואם הוא לא יודע שמשהו שהוא עושה זה חטא, ולא מרגיש בדבר - זה בשוגג. אני חושב שזה הכל במחשבה. גם העניין של קדושה כנגד טומאה, זה הכל במחשבה "סוף מעשה במחשבה תחילה"... אך אם הייתה לו אפשרות לעצור את גמר המלאכה, היה פטור לכל הדעות. וזה שהשתמשו חז"ל בלשון "מזיד", את זה לא הבנתי, כי הרי לאחר שיודע ששבת יעשה הכל כדי לא לחללה...