חג החנוכה - מדברי חכמים
חז"ל גזרו לחגוג את חג החנוכה, כדי שהיהודי ילמד מכך על העיקר ביהדות של גבורת הרוח על החומר. הנס הרוחני שהתרחש בעם ישראל, שהצליחו לגבור בכוח הקדושה והדבקות במצוות וביראת ה' על כוחות הרשע שביקשו לקדש את החומר ולשעבד לו את רוחו של עם ישראל, אבל הרוח גברה - הוא הכוח שאליו צריך היהודי להתחבר בכל שנה ושנה. הפוטנציאל הרוחני של גבורת הרוח על החומר הוא החוזר כל שנה בימים אלה, וממנו צריך לשאוב היהודי את ההכרה באמת הרוחנית. חז"ל גזרו חגים שאינם מדאורייתא רק במקום שיש בהם עיקר משמעותי של היהדות. לא משום סיבה חברתית ולא משום סיבה אחרת. כך גם להבדיל בענייני מנהגי אבלות בתקופות שונות - הגזירות לא נגזרו עפ"י גודל הצרה והאסון, אלא עפ"י המשמעות ביהדות הנלמדת מהצרה. (למשל, האבל על מות 24,000 תלמידי ר"ע לא נגזר בגלל המספר של 24,000, אלא בגלל המשמעות של מותם כיוון שלא היו ראויים להעביר את השמועה בגלל בדל של חוסר שלמות שהיה בהם, והמשמעות של גדיעת כל התורה כולה שהיתה מרוכזת אצל תלמידים אלו, ולא היו חכמים אחרים בדור. 5 החכמים שר"ע לימד אותם אמנם העבירו את התורה לדורות הבאים, אבל כמות עצומה של תורה אבדה לעם ישראל באסון זה). כאשר את מתכוונת שהנס היה לשבעה ימים, את מתייחסת לכך שביום הראשון מבין 8 הימים שדלק השמן לא היה נס, כיוון שזה טבעי ששמן שמספיק ליום אחד ידלוק יום אחד. ורק ב-7 הימים האחרים התרחש נס על טבעי. אבל היהדות מלמדת אותנו שגם הטבע הוא נס, וגם העובדה ששמן דולק באופן טבעי היא נס, ולכן גם היום הראשון הוא חלק בלתי נפרד מהנס של החנוכה. הסתכלות זו אנו צריכים ללמוד מהחנוכה. גם כאשר אנו הולכים ומניעים את הידיים בחופשיות ונושמים באופן סדיר, אנו צריכים ללמוד להתבונן שזה בכלל לא מובן מאליו שכל התאים עובדים בתיאום כל כך מדויק, ורק העובדה שאנו רגילים לכך גורמת לנו שזה נראה לנו מובן מאליו (ואם הקב"ה עושה חסד עם אדם, ומחסיר ממנו חומר אחד זעיר, כבר רואה האדם במוחש את הנס הגדול כשכל החומרים עובדים באופן תקין, ומה קורה כאשר חומר אחד פעוט לא פועל... יעידו על כך חולי סכרת הנעורים, לדוגמא).
