שאלה על מילים שמסתיימות בתנועה eי
שאלתי לגבי מילים שמסתיימות בסופית ֵי כגון:
עשבי (בשמים), מיני (בשמים), עצי (פרי), בריחי (שערייך) וכן הלאה.
התופעה הנפוצה היא שאשכנזים הוגים אותה כ-ei (לדוגמה: isBEI) והספרדים ועדות המזרח (ואאל"ט גם התימנים) הוגים אותה כ-e בלבד ללא ביטוי היו"ד (isBE). מה עומד בבסיס מחלוקת זו? ובמי חוקי הלשון תומכים יותר? וכן איך האקדמיה ללשון מורה היום לבטא את התנועה הזאת?
ובכלל מבחינה היסטורית מדוע היה צורך בצירי מלא?
שאלתי לגבי מילים שמסתיימות בסופית ֵי כגון:
עשבי (בשמים), מיני (בשמים), עצי (פרי), בריחי (שערייך) וכן הלאה.
התופעה הנפוצה היא שאשכנזים הוגים אותה כ-ei (לדוגמה: isBEI) והספרדים ועדות המזרח (ואאל"ט גם התימנים) הוגים אותה כ-e בלבד ללא ביטוי היו"ד (isBE). מה עומד בבסיס מחלוקת זו? ובמי חוקי הלשון תומכים יותר? וכן איך האקדמיה ללשון מורה היום לבטא את התנועה הזאת?
ובכלל מבחינה היסטורית מדוע היה צורך בצירי מלא?