הם לא יותר מהערת שוליים
הגיטרסט Floyd "Dipper Boy" Council, מצפון קרולינה, לא היה נזכר מעולם בשום מקום כנראה לולא שתי עובדות: האחת הוא היה חבר של Blind Boy Fuller והשניה, שסיד בארט קרא את השם שלו איפשהו. המוסיקה שהוא הקליט (סאשן אחד עם 30 שירים בערך בשנות השלושים, עוד מספר מצומצם של שירים מאז ועוד סאשן שלא היה ראוי להוציאה בשנותיו האחרונות. המוסיקה של קאונסיל, שלפעמים הופיע גם כ Dipper Boy Council’, The Devil’s Daddy-in-Law וגם Blind Boy Fuller’s buddy (השם בו יצא האלבום שלו) היא מהסוג של סקיפ ג'ימס, בחינד למון ג'פרסון או רוברט ג'ונסון, בלוז כבד, מבוסס גיטרות עם סיגנון שירה מאוד קשה, בדיוק מסוג החומרים שסיד בארט (או מרבית המוסיקאים הבריטים בשנות השישים) אהבו. אישית שמעתי אאל"ט שני שירים שלו וויתרתי, הוא לא ברמה של אלו שהזכרתי למעלה, זו גם כנראה הסיבה שלא הייתה התענינות מחודשת בשירים שלו, באשר לקרירה שלו, את שנות השיבעים, התקופה בה יכלה להיות התענינות כזאת, הוא בילה בבתי חולים כתוצאה ממחלה שלבסוף הכריעה אותו. באשר לפינק אנדרסון, הוא שייך סגנונית לאותם יוצרים מהלדתה של המיססיפי בשנות השלושים, אבל הוא קצת יותר חשוב, הוא הצליח "לעורר" מחדש את הקרירה שלו בתחילת שנות השישים, עם סדרת הקלטות, אבל גם הוא לא היה מעולם אחד החשובים או המענינים בתחום, הוא גם לא היה ממש יוצר (לא ככותב ולא כמלחין) אלא בעיקר מבצע של סטנרטים קלאסיים של בלוז וקאנטרי. מאחר והאלבומים יצאו בתחילת שנות השישים, יתכן (לפחות הרבה יותר סביר) שאת האלבומים שלו בארט כן שמע. אם כי גם זה בספק, בכל מקרה, שוב בהיתחס לשאלה, אנדרסון הלך לעולמו ב 74, ולא יכול היה להצית מחדש את הקריה שלו כתוצאה מהצלחת הפלויד. מאחר והוא לא היה יוצר אלא מבצע, לא היו לו בעצם שירים שיבוצעו על ידי אחרים.
