הכוונה אינה להכתיב לרבנות מהי כשרות
אלא רק לומר שהיות והם נותנים שירות ציבורי מטעם המדינה, והיות וקיימים ציבורים שונים שיכולים להיות מאכלים ש"כשרים" לפי פסיקת קהילה מסויימת אך "אינם כשרים" לפי פסיקת קהילה אחרת, לא נראה לי שהרבנות רשאית לעשות דין לעצמה ולהחליט לפי השקפתה-היא. לדעתי הרבנות צריכה להיות מעין "מכון תקנים": לוודא שמזון מסויים עומד באותן דרישות כשרות שהוא מתיימר לעמוד בהן. ייתכן שיצרן מסויים מייעד את מוצריו לאחת הקהילות המקילות יותר - ואז אין סיבה לא לאשר לו שהמוצר עומד באותן דרישות כשרות שאותה קהילה מקפידה עליהן, גם אם הוא לא עומד בדרישות המחמירות יותר. הבעיה היא שהרבנות היא דיכוטומית - היא מסווגת מוצרים ל"כשר" או "לא כשר" (וליתר דיוק - מסווגת בתי עסק, שגם זו בעיה בפני עצמה, שכבר הזכרתי פעם - אולי בתי העסק מוכרים מוצרים משני הסוגים, תוך הפרדה מספקת?), בעוד שחלקים שונים בציבור מבינים את המונח "כשר" באופנים שונים, וישנם מוצרים שהם כשרים לדעת מישהו, אך לא לדעת אחר. כל קביעה, לכל כיוון, היא בעייתית - או שמונעים ממישהו שלא בצדק לאכול מזון שהוא כשר לטעמו, או שגורמים לאחר לאכול מזון שלטעמו אינו כשר. לדעתי הפתרון היחיד הוא לסמן כ"כשר" כל מוצר שעומד בתנאי הכשרות המינימליים שמוסכמים על כולם, ולפרט על גבי האריזה באילו תנאים נוספים (שהדעות עליהם חלוקות) הוא עומד. בכל אופן, הבעיה הזו אינה בעיה לגבי עצם הכשרות, אלא בעיה טכנית, ואין צורך להבין בכשרות כדי להציע לה פתרון יעיל ולדרוש שייושם. מדבריך אני מבין שהרבנות אכן נוהגת לפי הפוסקים המקילים, ולא כפי שהבנתי קודם מן ההודעה המקורית.
