שאלה קטנה...
לא רציתי לכתוב את זה בכותרת אבל זה לגבי הסוף של "השמינייה". ביום שבת יצא לי לראות כמה פרקים של השמינייה (מהעונה הראשונה) ובאמת היה נוסטלגי ומרגש... כמובן שמאוד נהינתי גם מהצפייה עצמה והתפעמתי מחדש מכמה הסדרה הזאת הטובה. תוך כדי הצפייה, והאמת, גם בשבוע האחרון, חשבתי קצת על הדיון שהיה כאן על הסוף של "השמינייה", והייתי שמח לשאול את אלו שמתנגדים לסוף משהו (כמו דקל, מאיה וכו'...): אם חושבים על זה, הסוף הוא לא כזה נורא, אחרי הכל מדובר במשהו טוב, הרי בתכלס, הסדרה הזאת עסקה בין השאר בין איך שרודפים אחרי אותם ילדים ואיך הם לא בטוחים בשום מקום. אם נמשיך אחרי הסוף, נראה בעצם אנשים רגילים שחיים חיים נורמלים; לא עסוקים כל הזמן בלהסתתר ולברוח שמא ישיגו אותם. גם האנשים שחיו מסביבים (אבנר, דדי, דגנית..) גם הם חיו חיים מטורפים שלא איפשרו להם לנוח ולהיות שקטים. ככה שמה שבעצם קרה בסוף, זה שהם חזרו לחיות חיים נורמלים ורגילים ללא כל מיני רדיפות ודברים כאלו. לנו כצופים היה קשה להתרגל לזה כי מאוד אהבנו את הסדרה, אבל נראה לי שמנקודת מבטן של הדמויות - זה היה סה"כ לטובתם. אותם שמונה-תשעה ילדים חיו אחרי זה חיים נורמלים ויכלו להנות כמו שצריך. אחת הסצנות שהכי מסמלות את זה זו הסצנה שבה אלינור אומרת להם שלא יעבדו עליהם שהם סוכנים כי הם בסה"כ ילדים בני 17 (אני לא זוכר את הציטוט המדויק ולכן אני לא מצטט). זה רק מסביר את העתיד המר של אותה חבורה - לא משנה לאן הם ילכו או מה הם יעשו - כל עוד יש להם את גלי הלמדא - ירדפו אחריהם וינסו להשיג אותם בדרכים הכי נבזיות (כמו המועצה למשל...). כך שעם כל העצב שהסדרה נגמרה, אני לא בטוח שאפשר לומר שהסוף הוא עצוב, כי זה מה שהם גם רצו - לחיות חיים נורמלים. אשמח לשמוע את דעתכם!
לא רציתי לכתוב את זה בכותרת אבל זה לגבי הסוף של "השמינייה". ביום שבת יצא לי לראות כמה פרקים של השמינייה (מהעונה הראשונה) ובאמת היה נוסטלגי ומרגש... כמובן שמאוד נהינתי גם מהצפייה עצמה והתפעמתי מחדש מכמה הסדרה הזאת הטובה. תוך כדי הצפייה, והאמת, גם בשבוע האחרון, חשבתי קצת על הדיון שהיה כאן על הסוף של "השמינייה", והייתי שמח לשאול את אלו שמתנגדים לסוף משהו (כמו דקל, מאיה וכו'...): אם חושבים על זה, הסוף הוא לא כזה נורא, אחרי הכל מדובר במשהו טוב, הרי בתכלס, הסדרה הזאת עסקה בין השאר בין איך שרודפים אחרי אותם ילדים ואיך הם לא בטוחים בשום מקום. אם נמשיך אחרי הסוף, נראה בעצם אנשים רגילים שחיים חיים נורמלים; לא עסוקים כל הזמן בלהסתתר ולברוח שמא ישיגו אותם. גם האנשים שחיו מסביבים (אבנר, דדי, דגנית..) גם הם חיו חיים מטורפים שלא איפשרו להם לנוח ולהיות שקטים. ככה שמה שבעצם קרה בסוף, זה שהם חזרו לחיות חיים נורמלים ורגילים ללא כל מיני רדיפות ודברים כאלו. לנו כצופים היה קשה להתרגל לזה כי מאוד אהבנו את הסדרה, אבל נראה לי שמנקודת מבטן של הדמויות - זה היה סה"כ לטובתם. אותם שמונה-תשעה ילדים חיו אחרי זה חיים נורמלים ויכלו להנות כמו שצריך. אחת הסצנות שהכי מסמלות את זה זו הסצנה שבה אלינור אומרת להם שלא יעבדו עליהם שהם סוכנים כי הם בסה"כ ילדים בני 17 (אני לא זוכר את הציטוט המדויק ולכן אני לא מצטט). זה רק מסביר את העתיד המר של אותה חבורה - לא משנה לאן הם ילכו או מה הם יעשו - כל עוד יש להם את גלי הלמדא - ירדפו אחריהם וינסו להשיג אותם בדרכים הכי נבזיות (כמו המועצה למשל...). כך שעם כל העצב שהסדרה נגמרה, אני לא בטוח שאפשר לומר שהסוף הוא עצוב, כי זה מה שהם גם רצו - לחיות חיים נורמלים. אשמח לשמוע את דעתכם!
