שאלה קטנה

[ניצן16]

שאלה קטנה

שעדיין אני לא מוצאת לה תשובה: איך ממשיכים בשגרת היום-יום בלי לחשוב כל רגע ורגע על מי שמת? לאלו שתוהים, נכון שכבר עברו 11+ שנה מאז, אבל אתם יודעים איך לפעמים הכל תוקף וחוזר אליך בום. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מדוכאת ולהישאר בבית - הרי יש לימודים... וכל הזמן אני חושבת איך "דמעותינו טרדה לנצחם השלו". וברור שאני לא רוצה שהיא תהיה מוטרדת. אז מה עושים?

 

[מיכל@בר]

ניצן, בכלל לא שאלה קטנה.....

לפעמים נדמה לי שלזמן אכן יש משמעות. לפעמים אני חושבת שהוא כלל וכלל לא פקטור בעניין הזה. בכל פעם זו תחושה אחרת. יש ימים שאני אומרת לעצמי: ´וואוו, עברו כמה שעות ולא חשבתי עליו´... יש ימים שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. במה זה תלוי, אין לי מושג. רק יודעת שאפשרי יותר לחיות לצד הכאב הזה שמלווה לכל מקום. ואת כותבת שלפעמים זה תוקף בבום. ואת זה אני מבינה כל כך. כי כשזה תוקף, זה תוקף בכל החזיתות. זה מכאיב, זה קורע, זה בוכה. ולמדתי לתת ל´התקף´ הזה מקום. וזה חולף. עד הפעם הבאה. אין מה לעשות. זה לא משהו שעובר... זה משהו שלומדים לחיות אתו. דמעות של אהבה, של געגועים, לא נראות לי מטרד...

 

[ניצן16]

אני חשבתי כמוך

שלזמן יש משמעות, ואולי באמת יש לו- who knows. וגם חשבתי שעם הזמן יותר קל לחיות איתו. אבל למה אחרי כ"כ הרבה זמן הוא תוקף אותי בתדירות כה גבוהה? גם אני למדתי לתת לו מקום, אבל נראה לי שאני נותנת לו יותר מדי מקום. נראה לך הגיוני "לתת לו יותר מדי מקום"? וכבר שבוע שזה לא חולף לגמרי. לפעמים קצת נרגע, לפעמים קצת הרבה מתעצם, אבל תמיד תמיד נמצא פה. וזה לא תמיד היה ככה...

 

[האח של נטע]

על הזמן

היי ניצן, אני לא מומחה גדול לזמן, בסה"כ, מאז שאבי נפטר עברו רק חמש שנים, ומאז שאחותי, חודש וקצת, אבל אני מסכים עם מיכל - הזמן מלמד (והלוואי וידעתי איך - אולי הייתי לומד מהר יותר) לחיות את היומיום עם הכאב. אז נכון, הוא תמיד שם, לפעמים שקט וכנוע, לפעמים משתולל וצועק, אבל הוא הופך לחלק ממך, לחלק ממי שהינך, וכמו כל שאר הדברים שבך, את תלמדי לקבל אותו ולחיות איתו - גם אם לא להשתלט עליו. אני בכלל טוען שהכאב - יש לו כנראה קדימות על תחושות אחרות - וכשבא לו - הוא דוחק את כל העולם הצידה. ודעי לך, הוא תוקף ברגעים הכי לא צפויים (וגם, כמובן, לא שוכח להזקיר את ראשו ברגעים הצפויים). אז תני לו את המקום שלו - אין דבר כזה יותר מדי מקום - ואל תיבהלי ממנו, זכרי תמיד שאולי הוא לא יחלוף לעד, אבל את והוא - תלמדו לחיות יחדיו. ואם את שואלת למה אחרי כל כך הרבה זמן - הראש מתמודד עם דברים בדרכים נסתרות. לפעמים, סוגר דברים במגירות נשכחות, ופותח רק כשהוא יודע שהוא יכול להתמודד. אני אישית מוצא שלהתמודדות עם הכאב יש אפקט מטהר, מזכך, ושמח (אוי, איזה מילה לא הולמת...) להתמודד איתו כשהוא מגיע. ובעניין זה - עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

 

[אמא של ג..]

ניצן יקרה

לזמן יש משמעויות שונות מאדם לאדם. מניסיוני אני יודעת שיש פעמים שהכאב או הצער או הגעגוע מופיעים לא דווקא בעקבות אירוע או סיבה כלשהי. אנחנו נמצאים כל הזמן במצבים משתנים ועוברים פרקים שונים בחיים - ולכל אחד מהם יש השפעה שונה עלינו. על מצב רוחנו, על התיאבון שלנו, על המרץ שלנו. לעיתים אני יכולה, לאחר מעשה, לשייך תגובה מסוימת לאירוע מסוים. אבל למדתי שאיןן זה משנה מה אני עושה או איך אני מתנהגת, לרגשות הללו יש ´אופי עצמאי´. הם יופיעו בזמן שלהם ובאופן שלהם. הטוב ביותר לתת להם מקום את כל המקום שהם זקוקים לו (מאד מוזר להתייחס את רגש כאילו הוא אדם, באנגלית יש לזה את הביטוי ´IT´). אני לא מכירה שאפשר לתת "יותר מידי מקום". לכל אחד המקום שלו והזמן שלו. ואת מקסימה שכמוך - תהיי בסדר.

 

[ניצן16]

המון תודה לכולם ובמיוחד

למיכל, לאח של נטע, ולאמא של ג.. אין לכם מושג עד כמה מה שאתם כתבתם לי עוזר. באמת. ובעוד פחות משעה יש לי פגישה עם "האישה המקצועית שאמורה לעזור לי עם כל הכאב שלי" (כן כן, זה מה שאתם חושבים), אז כולם לאחל לי בהצלחה. מזאת שמקווה ללכת מחר לבי"ס (אחרי יומים העדרות) ולהקשיב מדי פעם...

 

[האח של נטע]

בהצלחה

ואין בעד מה. ותלכי, ואם לא בא לך להקשיב, גם טוב, אם לא מחר, אולי תקשיבי מחרתיים. כמו שאת כותבת, את מקשיבה די והותר.

 

[benni (mac)]

בהצלחה ../images/Emo79.gif

 

[sad]

ועוד משהו ממני על הזמן

לזמן אין משמעות בדיוק כמו שיש לו הרבה משמעות אני מה"וותיקות", 15 שנה בינואר, ו- 4 שנים מאז שהתחלתי להרגיש שמשהו קרה ולפעמים זה כאילו אתמול ולפעמים זה כבר היה מזמן ובכל זאת זה כבר משהו ממני, מחיי, מאישיותי ממה שאני יש עוד הרבה דברים אחרים בי אבל זה תמיד מתקיים אז נכון שצריך ללמוד ולהאבק שיהיו עוד דברים פרט לזיכרון ולעצב אבל לא בזיכרון צריך להלחם אלה באפשרות לזכור במקביל ל"לחיות" ודרך אגב, שמחה שיש לך "מישהי מקצועית שתעזור לך עם הכאב", עבורי זו היתה הצלת חיים

 

[ניצן16]

את בדיוק כמוני

או יותר נכון אני בדיוק כמוך. כי לי עברו 11 שנים, ואני רק עכשיו מתחילה לקלוט שמתה לי אחות. ומעניין איפה אני אהיה בעוד 4 שנים...