שאלה רביעית-בתוספת סיפור הפעם!
שבעים קמ"ש כל הדרך ואני תופס את כל הירוקים.למדתי את זה מכל הפעמים שנסעתי בדרך הזו לעבודה.בשולי הכביש כתוב אמנם לנסוע 70 קמ"ש אבל כולם מן הסתם סוגרים מאה וגם זה במקרה הטוב...אבל לא אני.ילד טוב שאמא חינכה אותו לא לעשות לה יותר מידי כאב לב.לא לגמור בגלל שטויות. 70 קמש ואני שם ברבע שעה...גג 20 דקות.אבל היום כואב לי.מאוד כואב לי. לעיתים...כשאני מעט עצבני או כשכואב לי [וזה היה מזמן] אני לוחץ עליה מעט.הרעש של המנוע...התאוצה של הרכב...מה אני אגיד-מודה!! זה עושה לי את זה.מרגיע אותי.כמו שסיגריה עלק מרגיעה את מי שמעשן מתוך עצבים.לא?!?! אז אני שומע שלמה ארצי והיא לא יודע מה עובר עליו שם ואני באמת שומר על 70 קמש. ואז אני רואה אותו...מאזדה כסופה בראי שלי ממש במרכז.חותך שני רכבים.נוסע על כל הנתיבים יחד.הוא מאיץ כמו מטורף ו...היום הרי כואב לי. ראבאק...אמא שלי...וכל התאונות האלה במדינה...והשבעים קמש שהפך ממש לטראנד אצלי ביומיים האחרונים.אני אבליג. הוא מגיע.שועט כמו עיט על קורבנו...חותך אותי בצורה מטורפת...אני מצפמף לו לבן זונה והוא לא זז...אני בשוליים...פאק...האפס הזה ממש העיף אותי לשוליים והיום...היום כואב לי יא דפוק...אתה שלי!! אני חוזר לכביש ולוחץ עליה...את כל הכאב אני מוציא על הדוושה המסכנה... האותו נוסק למאה ואני ממשיך...הוא קלט אותי וגם הוא מאיץ ועכשיו זה האלף שש מאות שלי מול האלף שמונה מאות שלו רק שאני מחוזק בטורבו כאב!! אני נוסע בדיוק כמוהו.בדיוק כמו שאמא שלי לא רוצה.האנדרנלין זורם לי בדם ומשתק לי את ההגיון..אני חותך 3 נתיבים..אני ממש מאחוריו ושנינו על מאה ארבעים או חמישים כבר.מכל כיוון צפירה ואני מתעלם יא בן זונה חכה שתיפול לי לידיים...הרמזור מולנו מתחלף לאדום.שנינו ארבע מאות מטר ממנו וגם זה שאחריו-אדום מלא. זהו..הוא שלי.מצא את מי להעיף לשוליים החרא..אחרי שאני גומר איתו הוא ב...לא מאמין...שני אדומים מלאים והוא עובר...ממש מלאים. צפירות מכל מקום.הנהג שלידי מסמן לי עליו בתנועת יד של "איזה אידיוט רק בגללו המדינה שלנו ככה". ואני משותק.אני מסיט את ההגה.יורד לשוליים.הגוף שלי כואב כבר מרוב אנדרנלין.העיניים שלי מתמלאות בדמעות.אני פותח חלון...ריח משכר של ים ודשא מכוסח טרי גורמים לי לסחרחורת. אני מביט בראי. היא שווה את זה? שואל את עצמי ולא עונה.מנגב את הדמעה שמאיימת ליפול ונשבע שמהיום-70 קמש.לא יותר. ********************** היא יושבת מולי.אני יכול להריח את הבושם העדין שלה.לעיתים היא מעבירה יד על פני.אני יודע שהכוונות שלה רק טובות.היא מעודדת אותי.מעסה לי את הגב לעיתים.היא ממש קוראת את הכאב שיש לי בעיניים ויודעת מה לומר. "מהם הדברים הטובים בחיים שלך?" היא שואלת. אני עונה לה.משפחה.חברים וכאלה...עד שאני מגיע לפאנץ ליין והיא מוסיפה "סו יו קאן סי דה ביוטי אין טינגס" באנגלית כמובן. כן...אני יכול לראות את היופי שבדברים.זו תכונה שלא לכל אחד יש ואיכשהו היא ממעיטה מההרגשה המעצבנת.הלא מרפה..שיש לי בלב. ********************* שאלתי כבר כמה שאלות אנשים.אני לא סתם שואל האמינו לי...התשובות שלכם.. אני קורא את כולן.לחלקן אני מגיב פה ולחלקכם אני שולח מסר אבל מעולם לא מפספס קריאה של אף אחת.חלקן סוחטות ממני דמעות.חלקן פשוט ננעצות לי בלב ונשארות שם. שאלתי הבאה שונה מעט.הבמה שלכם בפעם הרביעית לפרוק.להוציא.לשחרר.לשתף. שימו לב---מהו הפחד הכי גדול שלכם?? שתפו.אניהו.
שבעים קמ"ש כל הדרך ואני תופס את כל הירוקים.למדתי את זה מכל הפעמים שנסעתי בדרך הזו לעבודה.בשולי הכביש כתוב אמנם לנסוע 70 קמ"ש אבל כולם מן הסתם סוגרים מאה וגם זה במקרה הטוב...אבל לא אני.ילד טוב שאמא חינכה אותו לא לעשות לה יותר מידי כאב לב.לא לגמור בגלל שטויות. 70 קמש ואני שם ברבע שעה...גג 20 דקות.אבל היום כואב לי.מאוד כואב לי. לעיתים...כשאני מעט עצבני או כשכואב לי [וזה היה מזמן] אני לוחץ עליה מעט.הרעש של המנוע...התאוצה של הרכב...מה אני אגיד-מודה!! זה עושה לי את זה.מרגיע אותי.כמו שסיגריה עלק מרגיעה את מי שמעשן מתוך עצבים.לא?!?! אז אני שומע שלמה ארצי והיא לא יודע מה עובר עליו שם ואני באמת שומר על 70 קמש. ואז אני רואה אותו...מאזדה כסופה בראי שלי ממש במרכז.חותך שני רכבים.נוסע על כל הנתיבים יחד.הוא מאיץ כמו מטורף ו...היום הרי כואב לי. ראבאק...אמא שלי...וכל התאונות האלה במדינה...והשבעים קמש שהפך ממש לטראנד אצלי ביומיים האחרונים.אני אבליג. הוא מגיע.שועט כמו עיט על קורבנו...חותך אותי בצורה מטורפת...אני מצפמף לו לבן זונה והוא לא זז...אני בשוליים...פאק...האפס הזה ממש העיף אותי לשוליים והיום...היום כואב לי יא דפוק...אתה שלי!! אני חוזר לכביש ולוחץ עליה...את כל הכאב אני מוציא על הדוושה המסכנה... האותו נוסק למאה ואני ממשיך...הוא קלט אותי וגם הוא מאיץ ועכשיו זה האלף שש מאות שלי מול האלף שמונה מאות שלו רק שאני מחוזק בטורבו כאב!! אני נוסע בדיוק כמוהו.בדיוק כמו שאמא שלי לא רוצה.האנדרנלין זורם לי בדם ומשתק לי את ההגיון..אני חותך 3 נתיבים..אני ממש מאחוריו ושנינו על מאה ארבעים או חמישים כבר.מכל כיוון צפירה ואני מתעלם יא בן זונה חכה שתיפול לי לידיים...הרמזור מולנו מתחלף לאדום.שנינו ארבע מאות מטר ממנו וגם זה שאחריו-אדום מלא. זהו..הוא שלי.מצא את מי להעיף לשוליים החרא..אחרי שאני גומר איתו הוא ב...לא מאמין...שני אדומים מלאים והוא עובר...ממש מלאים. צפירות מכל מקום.הנהג שלידי מסמן לי עליו בתנועת יד של "איזה אידיוט רק בגללו המדינה שלנו ככה". ואני משותק.אני מסיט את ההגה.יורד לשוליים.הגוף שלי כואב כבר מרוב אנדרנלין.העיניים שלי מתמלאות בדמעות.אני פותח חלון...ריח משכר של ים ודשא מכוסח טרי גורמים לי לסחרחורת. אני מביט בראי. היא שווה את זה? שואל את עצמי ולא עונה.מנגב את הדמעה שמאיימת ליפול ונשבע שמהיום-70 קמש.לא יותר. ********************** היא יושבת מולי.אני יכול להריח את הבושם העדין שלה.לעיתים היא מעבירה יד על פני.אני יודע שהכוונות שלה רק טובות.היא מעודדת אותי.מעסה לי את הגב לעיתים.היא ממש קוראת את הכאב שיש לי בעיניים ויודעת מה לומר. "מהם הדברים הטובים בחיים שלך?" היא שואלת. אני עונה לה.משפחה.חברים וכאלה...עד שאני מגיע לפאנץ ליין והיא מוסיפה "סו יו קאן סי דה ביוטי אין טינגס" באנגלית כמובן. כן...אני יכול לראות את היופי שבדברים.זו תכונה שלא לכל אחד יש ואיכשהו היא ממעיטה מההרגשה המעצבנת.הלא מרפה..שיש לי בלב. ********************* שאלתי כבר כמה שאלות אנשים.אני לא סתם שואל האמינו לי...התשובות שלכם.. אני קורא את כולן.לחלקן אני מגיב פה ולחלקכם אני שולח מסר אבל מעולם לא מפספס קריאה של אף אחת.חלקן סוחטות ממני דמעות.חלקן פשוט ננעצות לי בלב ונשארות שם. שאלתי הבאה שונה מעט.הבמה שלכם בפעם הרביעית לפרוק.להוציא.לשחרר.לשתף. שימו לב---מהו הפחד הכי גדול שלכם?? שתפו.אניהו.
