הארכיטקט אומר לו את זה.
אבל כמובן, מצד שני, הארכיטקט שקרן ואומר מה שנוח לו כדי לתמרן את ניאו לחזור לMainframe. הארכיטקט מבטא במהות ובתפקיד שלו את היעדר הבחירה, את הדברים כמו שהם נקודה סוף (במקרה הזה- ניאו כ"האחד" נקודה סוף), אבל הוא הרי מעיד על עצמו שהוא נכשל שוב ושוב עם הגישה הזאת. לא יודעת. הייתי ילדה מחוננת וכולם נורא אמרו לי את זה כל הזמן, ורק אמא שלי חפרה לי כל הזמן עם "משל הצב והארנבת" (למרות שהצב היה איטי יותר בסוף הוא עקף את הארנבת שהרשתה לעצמה להסתלבט כי היא זריזה ממילא). היא לא חשבה שזה מספיק להאמין בעצמי- אם משהו לא ידרבן אותי לזוז ולהתאמץ בפועל לא יעזור שאני אדע כמה אני חכמה. הנקודה היא שיש פה מקום של עשייה בפועל, שהיא בסוף יותר חשובה מהאמונה. לא משנה מה אתה מאמין לגבי עצמך, משנה שתעשה עם זה משהו. לא חשוב מה היה הפוטנציאל של ניאו, זה שהוא נוצר "האחד" ושכביכול היה חייב לצאת ממנו "משיח", בהרבה נקודות בדרך הוא כביכול זה שבאופן אקטיבי קידם את ה"משיחיות" שלו, החל מהגלולה האדומה ועד הבחירה שלו בדלת חזרה למאטריקס אצל הארכיטקט. ויודע מה, אני לא מסכימה עם הגישה הזאת. כדברי מורפיאוס, מה שקרה לא יכול היה לקרות בשום דרך אחרת. הכרח.
