שאלה של אתיקה
אם כבר הזכרתי את המקרה המוזר, של הגברת שלא הבנו למה הזמינה אותנו. כמובן שהבעיה המרכזית היתה סוג דמנציה / אלצהיימר או משהו בסגנון. אני נתקלת כבר פעם שניה במקרה מסוג זה. בשני המקרים החולה היה על הגבול הדק בין התמצאות בסביבה לאי-התמצאות. בשני המקרים היו סיבות אחרות לפינוי. בשני המקרים, החולה לא הסכים להתפנות, והוחתם סירוב. בשני המקרים היתה לי הרגשה שיכולנו "להיכנס להזיה שלו", ולגרום לו לבוא איתנו (באחד מהם כשהתחלנו ללכת הוא אפילו קם וניסה לבוא איתנו. שאלנו אם הוא רוצה לבוא - נזכר שלא). באחד המקרים התקשרנו למוקד ותיארנו את המצב. הם הורו לנו להחתים על סירוב. אני נשארתי עם הרגשה רעה - החולה מוזנח, לא מקבל טיפול שנחוץ לו, ולאורך זמן עלולה להיגרם סכנת חיים עקב המצב. הוא חי לבד, הרגשה שאם אנחנו לא נצליח לעשות משהו, אף אחד אחר לא יעשה זאת. מה עושים במקרה כזה? מצד אחד חוק זכויות החולה אוסר עלינו לקחת אותו לטיפול בניגוד לרצונו, מצד שני - הוא לא בדיוק במצב של "רצון מודע". ומצד שלישי - אין כאן מצב של סכנה מיידית לחולה או לסביבתו, שתצדיק הזעקת משטרה. מכירים מקרים כאלה? מה הפתרון שלכם?
אם כבר הזכרתי את המקרה המוזר, של הגברת שלא הבנו למה הזמינה אותנו. כמובן שהבעיה המרכזית היתה סוג דמנציה / אלצהיימר או משהו בסגנון. אני נתקלת כבר פעם שניה במקרה מסוג זה. בשני המקרים החולה היה על הגבול הדק בין התמצאות בסביבה לאי-התמצאות. בשני המקרים היו סיבות אחרות לפינוי. בשני המקרים, החולה לא הסכים להתפנות, והוחתם סירוב. בשני המקרים היתה לי הרגשה שיכולנו "להיכנס להזיה שלו", ולגרום לו לבוא איתנו (באחד מהם כשהתחלנו ללכת הוא אפילו קם וניסה לבוא איתנו. שאלנו אם הוא רוצה לבוא - נזכר שלא). באחד המקרים התקשרנו למוקד ותיארנו את המצב. הם הורו לנו להחתים על סירוב. אני נשארתי עם הרגשה רעה - החולה מוזנח, לא מקבל טיפול שנחוץ לו, ולאורך זמן עלולה להיגרם סכנת חיים עקב המצב. הוא חי לבד, הרגשה שאם אנחנו לא נצליח לעשות משהו, אף אחד אחר לא יעשה זאת. מה עושים במקרה כזה? מצד אחד חוק זכויות החולה אוסר עלינו לקחת אותו לטיפול בניגוד לרצונו, מצד שני - הוא לא בדיוק במצב של "רצון מודע". ומצד שלישי - אין כאן מצב של סכנה מיידית לחולה או לסביבתו, שתצדיק הזעקת משטרה. מכירים מקרים כאלה? מה הפתרון שלכם?
