נכון שאני שייכת לבנות הצעירות
אבל הנושא הטריד קשות גם אותי. בתור נערה דחויה שבנתה לעצמה אגו חלופי על-סמך תדמית אינטלקטואלית (לא בלתי-מוצדקת, אבל בכ"ז), הרגשתי מאוד רע עם העובדה שאני בעצם קוראת רומנים-רומנטיים. רומנים למשרתות, ספרות מהסוג הנמוך והבנאלי ביותר, ובקיצור, "זבל" ספרותי. אני זוכרת שאפילו בבית הייתי מנסה להסתיר את הכריכות תוך-כדי-קריאה, על מנת שאף אחד לא יראה מה בדיוק אני קוראת (למעשה, נדמה לי שאני עושה את זה עד היום). בעיקר, כמובן, סבלתי מהכריכות של שלגי, שמציגות זוגות מאוהבים בכל מיני פוזיציות.. מעניינות. מצאתי את עצמי מחביאה את הספרים מחברות שאיתן הרגשתי בנוח להיחשף בצורה כמעט מוחלטת, מחשש (מוצדק), שהן ירימו גבה ויעשו לי את פרצוף ה"זה מה שאת קוראת???". כמובן עזרה לי ההשוואה לטלנובלות, הניסיון התקשורתי להפוך את הרומן-הרומנטי למקבילה של אופרות הסבון ועולם אלטרנטיבי לכל מי שמנת חלקה בחיים לא שפר עליה. וכאן באו לעזרתי נפלאות האוטוסוגסטיה. עשיתי סוויץ´ והחלטתי שכולם יכולים ללכת לקרוא סיפורת איכותית ושיעזבו אותי בשקט עם הסטייה שלי. וביתר רצינות. אני זו אני. העובדה שאני קוראת נלהבת של רומנים-רומנטיים לא הופכת אותי לאינטליגנטית פחות, לפחות שווה, לפחות מוצלחת. המוסכמה החברתית שרומנים-רומנטיים הם ז´אנר נחות, מקורה בהנחה מוקדמת, בלתי מבוססת באופן חלקי. "אנקת גבהים" ו"ג´יין אייר" הם יצירות מופת. נכון שאותה הנחה מוקדמת הזו מובילה לפחות הקפדה על טיב החומר המפורסם, אולם אין פירושו של דבר שרומן-רומנטי הוא בהכרח גרוע ונחות. ספרות רומנטית, שווה בעיני לכל ספורת ג´נרית אחרת, מפנטזיה נוסחתית ועד ספר בלשים שלא מחדש לקורא שום-דבר. גם לכתיבה רומנטית יש קריטריונים של איכות, וברי לי שאני כקוראת בקורתית, מקפידה עליהם. מי שרוצה, יכול לפרצף לי פרצופים עד מחר. נכון שהמבוכה עדיין קיימת, אבל הידיעה הבסיסית שהקניתי לעצמי, שזה בסדר ושסטיגמות בלאו הכי נמצא בכל-מקום, עזרו לי לעשות את הצעד המאוד משוב הזה, ולצאת מהארון (*ציניות*? *התלהמות*?). אני אוהבת לקרוא רומנים-רומנטיים. זהו
) רק בשביל אחר כך לצחוק עליי שאני קוראת את זה. מה אתן אומרות ? רק אני נבוכה מזה ?