בר
תראי, אני חושבת שעדיף שתהיה מחויבות (כלומר מחוייבות רומנטית, של חבר),אך לא במשך כל גיל ההתבגרות. הסיבה? הפרספקטיבה שלנו בתור מתבגרים בהחלט שונה מהפרספקטיבה שתהיה לנו בתור אנשים יותר מבוגרים. זוגיות בגיל ההתבגרות שונה לחלוטין מזוגיות של זוג שנשוי עשרים שנה. בגילנו יש דברים שלא עולים בכלל על הפרק (מגורים ביחד, נישואים, ילדים), שהופכים את כל המערכת ליותר קלילה ומציבים לה פחות מבחנים(נא לשים, פחות, ולא מעלימים לגמרי מכשולים. בכל מערכת יחסים טובה יש מכשולים וירידות). יש דברים שעולים רק אחרי הרבה זמן, כמו יחסי מין ונושאים אחרים. בגיל הזה, רוב החוויות הן בפעם הראשונה, והראש הרבה יותר פנוי בשבילן (פחות נטל של לימודים גבוהים, עבודה מחייבת, פרנסה ולחץ מההורים), ונעים לעבור אותן עם מישהו שבדיוק כמוך, עובר אותן בפעם הראשונה. כמו שאמרתי, מחוייבות זה טוב, אבל לא להעביר כך את כל גיל ההתבגרות!!! אין שומדבר רע בלהיות בלי חבר וללמוד להנות מעצמך לבד. לדעת מה התחביבים שלך, למצוא מקום שהוא פרטי ושלך בלבד, ושלהיות לבד זה לא אסון, אלא כיף. שנה שנתיים, חבר רציני, זה סבבה ומאד מאד חשוב להתפתחות הנפשית והמנטלית שלנו, והבנה של חיים עם אנשים אחרים, על כל רצונותיהם, צרכיהם ותכונותיהם, יפות כמעצבנות. להעביר כך את כל גיל ההתבגרות, במעבר מחברה רציני אחד למערכת יחסים מחייבת אחרת, בהחלט לא. אני מבינה את ידיד שלי, שאחרי שלוש שנים או יותר של מערכות יחסים רציניות בלבד, רוצה רק להיות פרפר ולמצוא קצת סטוצים. גם בהם יש יופי. המרחפת. לטעום מכל העולמות.
