או, הגענו לשאלת השאלות
אם אין בורא, איך נדע מה נכון? אם אין יד מכוונת, איך נדע איך לנהוג? זו קושיה נכונה במהותה, אבל יש שעושים בה שימוש עקום קצת: אנשים המטיפים לאמונה בדת מסויימת אומרים דברים דומים, אבל כמובן שזה טיעון לא תקף: אי-אפשר להוכיח קיום של אל ע"י כך שאומרים שהוא נחוץ לאדם לשם בניית מערכת מוסרית כזו או אחרת. מבחינה לוגית זה דומה, להבדיל, לטיעון "אני זקוק לפטיש ולכן יש לי פטיש במגירה". מדוע הטיעון בכל-זאת מוצא לו מהלכים בקרב שומעיו? כי האפשרות שאין מערכת מוסרית שנגזרת מלמעלה מטילה על האדם פחד גדול: הפחד מאחריותו המלאה לכל מעשיו. כבר אי-אפשר להסתמך על קובץ חוקים ותקנות שניתן ע"י סמכות עליונה כלשהי, אלא הכל נתון לביקורת ומחלוקת. זה נורא מפחיד, כי אולי אנחנו טועים? ומה באמת מונע ממישהו להחליט אחרת ולומר שאין לו דין ואין דיין ? התשובות ידועות: גם ככה, וגם בחברות אמוניות, צצים אנשים בלי דין ובלי דיין, ומערכות מוסריות שאינן נשענות על אמונה נוטות בכל-זאת ללכת לפי עקרונות דומים לאלו האמוניות (עזרה לזולת, אחריות אישית, דברים כאלה). במערכת מוסרית לא-אמונית אמנם יש אפשרות של "מחטף" בו מישהו מטה את לב העם לאמץ עקרונות נוראיים (כאן בדרך-כלל מציינים את הנאצים), אבל זה נכון באותה מידה גם לגבי מערכות אמוניות (וכאן בדרך-כלל מביאים כל מיני מקרים היסטוריים של זוועות על רקע דתי, כולל הצדקות נוצריות לעינויים, לעבדות וכן הלאה). אבל הפחד נשאר. הרי לא יכול להיות שפשוט אין דרך נכונה אחת אלא צריך כל הזמן לחשוב מה נכון ומה לא? יש מאמינים הטוענים טיעון מעניין: עצם העובדה שהאדם מחפש הנחיות מלמעלה, מוכיחה שיש מישהו למעלה, אחרת למה היו מחפשים? זה טיעון יפה, אבל הוא מקביל לטיעון "יש לי שקע בצורת פטיש בארגז-הכלים, ולפיכך יש לי פטיש". יש לו גם תשובות בפסיכולוגיה ובאבולוציה שאינן נזקקות לבורא. וחוץ מזה, איך נסביר לפי טיעון זה את קיומן של כל-כך הרבה דתות ואמונות שונות כל-כך זו מזו? בכלל, מאמינים נוטים לעמת בוויכוח את המערכת האישית שלהם מול האתאיזם, ולא מכניסים לדיון את המערכות האמוניות המתחרות. כתבת "להם יש טיעון של 'ככה אלוהים רוצה'". " לא טיעון אחד, אלא מסכת עצומה ורבת-סתירות של "ככה אלוהים רוצה". זו בעיה: המוסלמי הקיצוני, למשל, צריך להתעמת לא רק עם הטיעונים האתאיסטיים בנושא "ככה אלוהים רוצה", אלא גם עם הרציונאל של הטייס האמריקאי האוונגליסט האדוק, רציונאל שמצדיק את העובדה שהטייס מפציץ את כפרו של המוסלמי. אז מה אלוהים רוצה, שיפציצו או שלא יפציצו? זו נקודה חשובה: אין "מוסר אתאיסטי ללא ביסוס" מול "מוסר אמוני שניתן מאת אלוהים", אלא שני שדות מוסריים, זה האמוני וזה האתאיסטי. כל עמדה בכל אחד משני השדות מתעמתת עם כל יתר העמדות בשני השדות גם-יחד. שלא במפתיע, את האנשים הטובים באמת אפשר למצוא גם במחנה האמוני וגם במחנה שאיננו אמוני. הדיעות לגבי מקורה של הסמכות המוסרית יכולות להיות שנויות במחלוקת ביניהם, אבל על העקרונות הבסיסיים עצמם כמעט ואין חולק. כנראה שזה קשור יותר לאישיות ותבונה מאשר למערכת מוסרית פורמאלית.