לגבי הקושי אצל רופא מומחה המצב שונה
רופא מומחה הוא מומחה רק למחלות בתחומו, פסיכיאטר לא תמיד צריך להתעסק במחלת הסרטן של החולה הקודם, בלחצים בחזה של החולה שלפניו ואז מגיע הדיכאוני....
אצל הרופא המומחה יש שיחות בין 15-20 דקות ולעתים יותר לפי הצורך , שבמהלך השיחה יש הקלדה של הנותנים למחשב, שיחה, אמנזה בדיקה וטיפול.
אני לא מסכים להגדרתך לאלוף הארץ.. כי אם יש חסמים ותיוג , הרי שבמקום להעביר את הסמכויות לרופא המשפחה, על רופא המשפחה לחנך נגד תיוג ולהפנות לפסיכיאטר. בעבר היה תיוג לנוירולוג, והיום כמעט ואין .
פסיכיאטר הגון (ויש רבים כאלו) מקדישים את כל רבע השעה מינימום רק למטופל מולם, ייתכן שישלימו סיכום רפואי לקודם בתור, לעתים לא פעם, פסיכיאטר מבקש לסגור הדלת ולא להיכנס לחדרו וזה גם בסדר, לדבר בטל, לנשום, להקליד תיקים ועוד.. יש הרבה רופאים פסיכיאטרים שישקיעו יותר מרבע שעה ולעתים יותר מחצי שעה בשירותים ומרפאות שמאפשרות להם את זה.(בשירות הציבורי!!!).
אבחון ראוי שיעשה על ידי אנשי מקצוע, וכמה שיהיה לך מוזר, אבל בתחומי הנפש יש אבחון חסר, אבחון חסר לדיכאון , אבחון חסר להפרעת קשב, אבחון חסר להפרעות חרדה.
תחום הפרעות הנפש אינו מדיד , אבל סובייקטיבית ניתן למדוד וגם תפקודית ניתן למדוד. אבל גם הפרעת עייפות כרונית, פיברומיאליגיה , אלרגיה ושיעול לא ניתן למדוד באופן מדוייק, אלא סובייקטיבי, לאחד האלרגיה תציק מאוד והוא ידרוש חיסונים, השני ידרוש אנטיהסיטמין והשלישי ידרוש משאף (לא במצבי מסכני חיים). .
העובדה שציפרלקס עובד היום בשיטת מצליח- היא בעייתית ביותר, וזה מצב שהולך לאט לאט להיכנס גם לריטאלין וגם לבנזואיפינים . בשל שיקולים של הקופה, יותר זול לתת בנזואיפינים לשינה מאשר לשלוח האדם למכון שינהואולי לתת לו סירקדין. העצוב שרופאי משפחה נכנסו גם לתחומים שבעבר לא נכנסו כגון הפרעות דמנציה אצל קשישים.
היום אדם עם סכיזופרניה לא יקבל טיפול אצל רופא המשפחה מאחר ובשביל לאבחן אותו כבעל סכיזופרניה הוא צריך לעבור הערכה פסיכיאטרית שתשלול מצבים אחרים. זו בדיוק הבעיה , אדם יכול להראות תסמינים של בעיית קשב, שפסיכיאטר מיומן מייד ישן לב שמדובר בדיכאון, רופא המשפחה יאמר לחולה סרטן או כל מחלה אחרת שבמצבו זה בסדר שהוא יהיה בדיכאון, האמת היא, שזה לא בסדר, לא תמיד חייבים תרופות, אבל את זה רופא המשפחה לא מספר- כי הוא לא יודע שסרטן לא אמור להביא לדיכאון. למשל חולי פרקניסון בשל הטיפול התרופתי מראים תמונה דיכאונית, כמה נוירולוגים ורופאי משפחה תשאלו אותם על כך? רופאי משפחה חושבים שלקשישים מותר להיות מדוכאים, המצב הוא בהחלט לא נכון.
רופא משפחה צריך לדעת מתי הוא יכול לתת מענה ומתי לא, לעתים (ויש רופאי משפחה טובים שעושים את זה), עצם השיחה שלא בשעות הקבלה הרגילות שהמטופל מגיע ויש לרופא כחצי שעה לשבת איתו והוא יכול להיות אוזן קשבת זה יותר טוב מהתרופה. לעתים קרובות בשל הגישה שאת מציינת, רופאי משפחה נמנעים מאבחנה של סומאטיזציה, הפרעה נפוצה יותר ממה שחושבים , ולרוב היא במקום חרדה ודיכאון.
