כן ולא
בשבועיים הראשונים שלאחר הפרידה, הייתי הרוס. מרוסק. חשבתי שאם אהיה אדם טוב ואכבד אותה ואעשה בשבילה הכל, היא אולי תרצה לחזור. - הייתי נאיבי.
בחודשיים וחצי הראשונים עדיין היו מחשבות יומיומיות, רציתי לחזור, אומנם הכרתי מלא אנשים חדשים והמעגל החברתי שלי התרחב כמו שמעולם לא היה. הכרתי המון נשים חדשות, אבל כמעט כל אחת גרמה לי לרצות לחזור לאקסית. האחרונה מצידה המשיכה לנצל אותי.. שלח לי את הדואר שלי (שרשום בכתובת שלי בשביל שהיא תמשיך לקבל החזרי נסיעות גבוהים במיוחד, למרות שהיא גרה 5 דקות ממקום העבודה). דרישות שונות, שגרמו לי לחשוב שאם אשמור על אווירה נקייה.. יהיה סיכוי לחזור. - הייתי מה זה נאיבי.
נקודת המפנה הייתה חודשיים וחצי אחרי, היא רצתה שאשמור לה על הכלב לזמן בלתי מוגבל. בגלל הגעגועים והרצון לחזור, הסכמתי. כל המכרים שלי אמרו לי שזה לא נכון, וזו טעות וניצול שלה וכדאי שאדע זאת. - אז אמרתי שאני לא רוצה את הכלב. מה היא עשתה? נכון, עוד תרגיל מניפולטיבי של הרגש. - שאלת אותה בפגישה אם היא חושבת על לחזור, ואם בשביל זה היא רוצה שאשמור לה על הכלב (אני גר בקיבוץ, היא בעיר).. היא אמרה שלא.. שא', ב', ג', וזה לא אפשרי.
- הבנתי שהייתי סופר תמים ונאיבי.. שנוצלתי רגשית.
מהפך..
לא אכפת לי ממנה יותר. מאז ועד היום. שנה וחצי בערך. אין לי שום מחשבה לחזור. כאשר יש געגוע, אני מיד נזכר במי שהיא ומה שהיא. אדם שמגרעותיו רבות על מעלותיו. זה מיד מפיג כל געגוע אליה.
אני יודע שחזרה יחד זה לא ריאלי, לא מבחינתה ובטח שכבר לא מבחינתי. אני יודע גם מאז אותו יום והסיפור עם הכלב, שהיא נצלנית, שחייתי עם בת זוג נצלנית, בת זוג "רעה", קנאית, רכושנית עם התקפי זעם ואני חושב שכרגע שאני לומד קורס אישיות תאוריה ומחקר באוניברסיטה הפתוחה, אני אדע קצת יותר עליה וזה יסייע לי להבין כמה טוב שהיא נמצאת במקום אחר ולא לידי. בדיוק כמו שקורסים אחרים עזרו לי להבין למה היא מה שהיא... ואולי לגלות כלפיה אמפטיה ולא שנאה.
הרגשות החיובים שלי כלפיה נובעים מאמפטיה ותו לא. הגעגוע שלי אליה, הוא אולי אמיתי, אבל הוא זמני ולא יותר מכך. לא הייתי רוצה לחזור לגיהינום הזה שוב.