רפתנות. רבייה.תעזרו ברמז הבא :
רוב האנשים צורכים מדי יום את המוצר המשווק מתחום עיסוק זה, שקיים בכל העולם ובישראל-מאז קום המדינה.
תחום העיסוק מתחיל באות ר' .
למען הגילוי הנאות... אשתי גדלה במושב שבו רוב המשפחות מחזיקות רפתות פרטיות בחצרם וניתן לומר שזהו המושב שמחזיק את כמות הפרות הגדול ביותר בארץ כמושב שבו המשקים הם פרטיים. בעבר היו מדי פעם מחשבות להקים רפת גדולה אחת משותפת אבל כל אחד העלה חששות, שכאשר לא אתה הוא הבעלים היחיד שדואג לכל פרה ועגל, ייווצר מצב שבו האחריות והדאגה לא יהיו נר לרגלי העצלים ואיש לא ראה את עצמו כ'פראייר התורן' של הכלל... אז ככל שמתקדמות השנים גם המכסות שתנובה מאפשרת גדלות וכך בכל חצר גדלה גם הרפת ואת מריחה זאת היטב כשאת רק מגיעה לשער המושב.. אז נכון. פה ושם יש כאלה שנמאס להם והם סוגרים רפתות, אבל למרות זאת, הכל נשאר שם, כי ה'חזקים' קונים מהם את הפרות ואת החלק התואם של מכסתם. אז כך באמת גדלה עוד יותר כמות הפרות בכל רפת פרטית שם, והנה... למרבה המזל ובחלוף השנים, הדרישות של "איכות הסביבה" מהרפתנים אף הן עולות. כל רפת נדרשה לחפור בור ענק לאיסוף הצואה, ובכל כמה ימים, טרקטור דוחף את כל מה שנותר על הרצפה לבור. אז אין כבר מרבצי ענק מלאים בהפרשות רטובות, שמשחררות ניחוח "לכל העולם ושכניו" והמרבצים נותרים יבשים. מאווררי ענק מותקנים בתקרה, ולכל רשת המאווררים יש גם חיישן (מעין שבשבת כפיות מסתובבת), שמנטר את כיווני הרוח והטמפרטורה, והוא שולט במהירות הסיבוב של המאווררים בהתאם לשמירה על מצב קבוע של איוורור וייבוש בהתאם למזג האוויר ורוחותיו. אז היום יש שיפורים. קיימת גם מחשבה לאגור את הגזים שנוצרים בבור, ובגרמניה השיטה הזו עובדת יפה. כל משק מייצר לעצמו כמות אנרגיה זמינה, במקום שיגדל ה"חור" באוזון. אבל לא פחות מהניחוח של הרפתות, גם לולי הפטמים מייצרים ריח קשה... בשכנות למשפחתה של אשתי, ניצב לול ענק של פטמים, וכשהרוח מגיעה מהכיוון ההוא.... שום ריח מהרפת לא מתחרה עם הריח הרע שמגיע משם. אז את יכולה להבין כעת, מהיכן הגיע ה"גבורה" שלי בזיהוי המענה לשאלתך. ובכל מקרה, וללא כל קשר לרפת כנראה, אחת מאחיותיה של אשתי היא תתרנית, כך שגם לנושא זה אני "קצת" מודע...כול הכבוד משה!!!
אכן ,פגעת בול!
מדובר בתחום שבחלקו קרוב גם לאנשים העוסקים בגינון ,כאשר נדרש להם זבל מהרפת,שמועיל לגידול השתילים.
אבל,,
הרפתנים הם אלה הדואגים מידי יום לשווק לנו את החלב שאנו צורכים ברשתות השיווק,,והם אלה "המשלמים את המחיר"הבריאותי:
במהלך השנים נפגעים באפם קולטני חוש -הריח , כך ש,,, זה לא בדיוק תואם את המשפט הידוע: "ריח הזבל - ניחוח חציר,"
נהפוכו - ריח הזבל החזק ברפת לאורך שנים גובה מחיר יקר מהרפתנים כשהתוצאה הינה איבוד חוש -הריח- שהינו מצב בלתי הפיך.
ואולי , יום אחד ימציאו מאוורר עם מטהר ריחות -עוצמתי לרפת שינטרל את התופעה של ה-"תתרנות".
אגב,
"תתרן " - הינו כינוי למי שחסר חוש -ריח.
ותודה לך משה!
כן ירבו כמוך בחשיבה מהירה -לתשובה הנכונה .
מה שנכון, זה שקיים קיבוץ שאוסף את הזבל, מייבש ומכין "כופתיות זבל" בשקיות סגורות, שאותן הוא מוכר לכל בעל גינה שרוצה לדשן את צמחיו, או לגננים שמתחזקים מדשאות גדולות. אבל הכופתיות הללא אינן ממש יבשות, וכשגם משקים את המשטחים המדושנים, הריח 'מתעורר' ועולה מהם, גם חודש ויותר מיום פיזור הכופתיות. לא ממש כיף.למען הגילוי הנאות... אשתי גדלה במושב שבו רוב המשפחות מחזיקות רפתות פרטיות בחצרם וניתן לומר שזהו המושב שמחזיק את כמות הפרות הגדול ביותר בארץ כמושב שבו המשקים הם פרטיים. בעבר היו מדי פעם מחשבות להקים רפת גדולה אחת משותפת אבל כל אחד העלה חששות, שכאשר לא אתה הוא הבעלים היחיד שדואג לכל פרה ועגל, ייווצר מצב שבו האחריות והדאגה לא יהיו נר לרגלי העצלים ואיש לא ראה את עצמו כ'פראייר התורן' של הכלל... אז ככל שמתקדמות השנים גם המכסות שתנובה מאפשרת גדלות וכך בכל חצר גדלה גם הרפת ואת מריחה זאת היטב כשאת רק מגיעה לשער המושב.. אז נכון. פה ושם יש כאלה שנמאס להם והם סוגרים רפתות, אבל למרות זאת, הכל נשאר שם, כי ה'חזקים' קונים מהם את הפרות ואת החלק התואם של מכסתם. אז כך באמת גדלה עוד יותר כמות הפרות בכל רפת פרטית שם, והנה... למרבה המזל ובחלוף השנים, הדרישות של "איכות הסביבה" מהרפתנים אף הן עולות. כל רפת נדרשה לחפור בור ענק לאיסוף הצואה, ובכל כמה ימים, טרקטור דוחף את כל מה שנותר על הרצפה לבור. אז אין כבר מרבצי ענק מלאים בהפרשות רטובות, שמשחררות ניחוח "לכל העולם ושכניו" והמרבצים נותרים יבשים. מאווררי ענק מותקנים בתקרה, ולכל רשת המאווררים יש גם חיישן (מעין שבשבת כפיות מסתובבת), שמנטר את כיווני הרוח והטמפרטורה, והוא שולט במהירות הסיבוב של המאווררים בהתאם לשמירה על מצב קבוע של איוורור וייבוש בהתאם למזג האוויר ורוחותיו. אז היום יש שיפורים. קיימת גם מחשבה לאגור את הגזים שנוצרים בבור, ובגרמניה השיטה הזו עובדת יפה. כל משק מייצר לעצמו כמות אנרגיה זמינה, במקום שיגדל ה"חור" באוזון. אבל לא פחות מהניחוח של הרפתות, גם לולי הפטמים מייצרים ריח קשה... בשכנות למשפחתה של אשתי, ניצב לול ענק של פטמים, וכשהרוח מגיעה מהכיוון ההוא.... שום ריח מהרפת לא מתחרה עם הריח הרע שמגיע משם. אז את יכולה להבין כעת, מהיכן הגיע ה"גבורה" שלי בזיהוי המענה לשאלתך. ובכל מקרה, וללא כל קשר לרפת כנראה, אחת מאחיותיה של אשתי היא תתרנית, כך שגם לנושא זה אני "קצת" מודע...
בכל מקרה, אחרי שאת מתארחת לעתים קרובות במושב, את כבר לא חשה "נורא כל כך" לנוכח כניסתך לאותם מקורות של הריח. ההתרגלות לכך היא כמובן תחילתה של הדרך לאובדן החוש.
תראי... חלו שיפורים אבל מה שבטוח, זה שעדיין...תודה משה על העידכון המעניין בנושא ההתקדמות בתנאי העבודה ברפת,(בהטמנת הזבל,האוורור -
והייבוש ודאגה לאיכות הסביבה. )
זכור לי מקרה של קרוב -משפחה,שלפני כמה שנים סיים צבא,והחליט ללמוד לימודים אקדמאים ,
אחד ממכריו הציע לו להתגורר במושב בביתו היפה, ובתמורה ביקש בעל הבית כי יעזור לו בערב
בעבודה ברפת .
הבחור שמאוד התלהב מהרעיון חשב שלהתגורר ולעבוד במושב זו תהיה עבורו חווייה וכיף גדול,,,
אך לאחר 3 ימים הוא כבר לא יכל לשאת את הריח החזק שברפת שדבק בו, בשערו ובבגדיו,ובמיוחד
הריח הטריף את אפו.
בערב ישב לשוחח על כך עם בעל-הרפת אשר סיפר לו ,כי מזמן איננו חש בריח כי חוש הריח שלו איננו מתפקד כמו אצל רוב חברי -המושב שעוסקים בענף הרפתנות .
מהר מאוד גז החלום הקסום שהיה לבחור הצעיר,שנבהל מעובדת אפשרות הפגיעה בחוש הריח ,
לאחר שהבין מניסיונו הקצר מהו ריח זבל חזק וכי לעבוד ברפת זה רחוק מלהיות כיף... מה שגרם לו
ביום הרביעי להיותו במושב לקחת החלטה ולעבור רחוק רחוק מהמושב.
אכן טוב לדעת שהיום חל שינוי רב ושהשתכללו התנאים בעבודה ברפת .
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.