גיהנום
התפישה של מקום בו נענשים החוטאים קיים בדתות רבות. ביוון העתיקה, החלק של עולם המתים (שכונה פעמים רבות על שם מושלו - האדס) בו נענשו החוטאים נקרא טארטרוס (וכן חלק נוסף הקרוי ארבוס). הטיטנים, אחרי מלחמת באלים נכלאו שם לנצח נצחים ודמויות שונות נענשו בעונשים שונים - דוגמת סיזיפוס, אשר הוטל עליו לגלגל אבן במעלה הר וכל פעם האבן מתגלגלת למטה והוא צריך לחזור על כך שוב ושוב (ומכאן מגיע המונח "עבודה סיזיפית" - עבודה שלא נגמרת ונראה כי אין בה כל תועלת) או דוגמת פרומתיאוס, אשר נקשר לפסגת הר וכל יום מנקר נשר את כבדו, הגדל מחדש בלילה. בדתות הנורדיות (הדת הויקינגית), הגיהנום הוא משכנה של אלת האש - הֶל (ולא אתפלא אם שמה הוא זה שאומץ לשפה האנגלית כמתאר את הגיהנום), שם נשרפות נשמותיהם של החוטאים (אם כי לא בכל המיתולוגיות הנורדיות זה כך, אם זכרוני אינו מטעני). ביהדות התנ"כית כלל אין אזכור לעולם הבא (בתהילים ישנו מזמור בו מדבר הכותב על חשכת הקבר ועל כך שאין כלום אחרי המוות), אם כי לאחר מכן התפתח מושג הגיהנום, כנראה בסביבות ימי בית שני (זמן פריחת אסכולות מיסטיות שונות בתוך היהדות). עזאזל נקבר במדבר אחרי שלא מוכן לחזור בתשובה בפני האל (ספר חנוך (ספרים חיצונים), סיפור נפילת שרי המלאכים), במקום של אש ולהבה. כנראה מכאן אימצו הנוצרים את הגיהנום שלהם. המילה גיהנום בעצמה היא שיבוש השם גיא בן הינום (אחד הגאיות סביב ירושלים), מקום בו היו נהוגים קרבנות אדם ומוזכר בקונקסט של נבואות אחרית הימים השונות. בקבלה ישנה תפישה מעט שונה של הגיהנום - הגיהנום כמקום המנקה ומזכך את הנשמה. ככל שנשמת המת זכה יותר (עקב מיעוט חטאים בחיי האדם), כך תעבור יותר מהר במסננות השונות המפרידות את העולם הגשמי מהעולם הבא. ככל שהנשמה חטאה יותר - מעברה יהיה ארוך, קשה ומלווה בסבל בתוך אותן מסננות (וזהו בעצם הגיהנום). הנצרות הגדילה לעשות בסיפור הגיהנום - הגיהנום הוא מקום של אש ולהבות, אשר הוא משכנו של השטן לאחר נפילתו מגן העדן (ואריציה על הסיפור בספר חנוך) ומשרתיו, שם מתענים החוטאים השונים, שנראה כאילו עברו התמחות. לגיהנום שבעה מדורים, ובכל מדור מתענה קבוצה אחרת. לא רק שקיים גיהנום, קיים "אזור חיץ" - נשמת מת שלא מספיק טובה להכנס לגן העדן ואינה מספיק רעה בכדי להכנס לגיהנום נמצאת באזור ביניים הקרוי purgatory עד אשר מבצעת משהו אשר מטה את הכף לכאן או לכאן. אחד הספרים המפרטים ביותר את התפישה הנוצרית של הגיהנום הוא הקומדיה האלוהית של דנטה (The Divine Comedy מהמאה ה-12). ספר טוב נוסף המציג את עניין הגיהנום מול גן עדן בנצרות הוא Paradise Lost של Milton (וכן Paradise Regained).
