גודו הוא דווקא דוגמא מצויינת
אך חריגה. מעל לכל, ככלות הכל, על אף הכל בגודו יש אלוהים. אולי זה אלוהים ניטשיאני - אבל הוא אלוהים. אולי הוא נעלם ובלתי ידוע, אך הוא סמכותי ומפעיל. אולי אין שם כלום, אבל הכלום הזה, זה ראש הפירמידה. אבל את זה אני לא יכל לומר באותה רמה של בהירות על שאר מחזות האבסורד. אבל גם אם אין לי יכולת לומר זאת במשוכנעות על שאר המחזות, בל נישכח שמחזות האבסורד מוגדרים במפורש החל מ"מחכים לגודו". "מחכים לגודו" זה הארוע המכונן של תאטרון האבסורד. כך שאם אני אומר על גודו מילים מפורשות, הן ממילא חלות על כל מה שנשייך אליו. לעניין אבדן המשמעות של המילים - אי ההליכה של אסטרגון מצביע על ניתוק הקשר בין האמירה לבין הפעולה (כמו הניתוק בין הדמויות הנוכחות לבין גודו הנפקד) - כשבקט רוצה לומר מילים חסרות פשר - הוא שם בפי הדמויות (עד כמה שזכור לי - לאקי) מילים חסרות פשר. הפומו, אומר שאין פשר לטקסט הקוהרנטי. בראייה הפומואית אין זה משנה כלל, אם אסטרגון הולך או לא הולך לאחר שאמר שהוא הולך, בלאו הכי הן אמירתו חסרת פשר, הן הליכתו חסרת פשר, מעשיו שבאים לאחר אמירתו - אינם תוצאה של אמירתו, אינם תוצאה של כלום, הם עומדים ללא קונטקסט. כלומר האמירה אינה גורם.