כמה סיבות:
1) פקטור הלעיסה. עד כמה שיר נטחן במועדונים, למשל דימה קה קיירס של גראן קומבו. 2) פקטור העמידות. עד כמה שיר יכול לעמוד ברוטציה מסיבית של להיט רציני. 3) רמת העניין. האם שיר מעניין מבחינת שימוש בצלילים, במקצב, בשירה וכו´. למשל מרקומבה של לוס טיטאנס, ודיסקו אסוקר של לוס ואן ואן: שימוש ייחודי במקצב, עשיר בסינקופות, משהו שבאמת גורם לך לזקוף אוזניים ולהקשיב. מהבחינה הזאת שירי TIMBA יותר מעניינים מסלסה שמושמעת בד"כ במועדונים. שומשום (זום זום) מהבחינה הזאת הוא שיר שגרתי מאוד ש"זכה" לרוטציה מעל ומעבר לרמת העמידות שלו ורמת העניין. זה לא שיר שמחזיק לי את האוזן, ואני שומעת אותו לפחות פעם בשבוע מאז שהתחלתי לרקוד (שנה ו-8 חודשים). זה יותר מדי. קח למשל את און מונטון דה אסטריאס של פולו מונטנז. איזו הרמוניה ועושר צליל. אני שמעתי אותו המון מאז תחילת אוגוסט ואני עדיין נשפכת ממנו לגמרי בכל השמעה. לשומשום אין את זה, פשוט אין. זה סתם שיר.