היי מונקה
ברוכה הבאה לפורום. זה ממש יפה בעיניי שאת דואגת ככה לאחותך. ואולי גם בצדק כי לראות מישהו שאכפת לך ממנו פתאום מתנהג ככה, לא בכל המשפחות זה ככה וזה מראה כמה אתן קרובות. יכול מאד להיות שהתקפי הזעם שלה נובעים מהמחלה ומכל מה שעברה. הפסיכולוגיה אומרת שבכל מצב של טראומה ישנם שלבי התמודדות וכולם עוברים אותם בשלב זה או אחר. יש הדחקה וקבלה ואבל וכעס (לאו דווקא בסדר הזה...)ואין הגבלת זמן על כל זה. ולפעמים זה גם יכול לקחת שנים עד שעוברים ומצליחים להתגבר על הטראומה הזו. יכול להיות שכל מה שהיא לא הוציאה החוצה בתקופה שהיא היתה חולה, ולא משנה מה הסיבה. עדיין, כל התחושות, הרגשות, הכעסים, העצב, האבל, זה חייב לצאת החוצה אחרת יהיה לה קשה להמשיך הלאה. היא יכולה לקבל עזרה, ויש עם מי לדבר אבל - היא צריכה לרצות לדבר. להרגיש שזה חשוב לה ויכול לעזור לה. זה מהצד שלה, וגם - צריך להיות איש מקצוע שמבין בנושא של אנשים שעברו סרטן כי המקום הזה יוצר חוויית התמודדות מאד ספציפית ושונה מטראומות אחרות. וכמובן שצריך להיות "קליק" בינה לבין המטפל. מנסיוני האישי, כשהייתי חולה נפגשתי עם פסיכולוגית מהמחלקה. שלא הפסיקה להגיד שאני צריכה להתמוטט נפשית (כי ככה כתוב בספר) וזה יגיע. והיא פשוט התעקשה על זה. אני התעקשתי להיפך והפסקתי להפגש איתה. לא יכולתי להבין למה האישה הזו, שאמורה להיות בעדי, כל הזמן מחכה שיהיה לי רע. שלוש שנים אחרי זה - זה קרה. דכאון, ועצב ובכי שלא נגמר. לקחתי חופש מהכל, סידרתי לעצמי קצת את המחשבות בראש. ורק אז הרגשתי שאני יכולה להמשיך הלאה. זה בדרך כלל לא נגמר בדכאון חד פעמי אלא בנפילות קטנות ככה מדי פעם של יום-יומיים בכי בלתי נשלט וזה עובר, ולאט לאט עובר יותר זמן בין נפילה לנפילה וזה עובר. והרבה יותר קל לראות את הדברים אחרי זה, יותר קל להבין דברים. אני חושבת שאם את רוצה לעזור לה, את יכולה לנסות לדבר איתה. לאו דווקא על המחלה או על התקפי הזעם שלה, אלא להתקרב אליה ולתת לה להבין שאת שם בשבילה והיא יכולה לבוא אליך כשרע לה. ואם היא תרגיש שהיא יכולה לפנות אליך, אז אולי תבדקי איפה היא עומדת בעניין של עזרה מקצועית. ולהציע לה בזמן שיחה כשהיא מוכנה להקשיב לך, אפילו אם זה לא ימצא חן בעיניה לפחות זה יתן לה משהו לחשוב עליו ויכול להיות שאחרי קצת זמן מחשבה היא תחליט כן לנסות. חוצמזה, את יכולה לפנות לעו"סית אורית שפירא שיושבת באגודה למלחמה בסרטן, וגם לבדוק אם יש מחלקה פסיכואונקולוגית בבית החולים בו טופלה אחותך ולראות משם איך את ממשיכה. זהו, בינתיים. תגידי אם זה עזר. יום טוב גלי
