היום? אני כמעט לא מגמגמת.
אני עוסקת בהוראה, משתמשת בכל כישורי השפה האפשריים. אבל כמו ששמן נשאר שמן במוחו גם כשהוא רזה כגפרור, כך גם אצלי. אני מרגישה מגמגמת מאוד. הטיפול שעזר לי היה הקורס האינטנסיבי בהדסה שעליו סיפרתי המון קודם (תעשי חיפוש מתקדם על שמי או על bell2002), ההשקעה מבחינתי היתה עצומה גם ביחס של מגמגמים אחרים אבל מהרגע שזיהיתי את הפוטנציאל הטמון בכלים שלמדתי בהדסה וראיתי שאני מצליחה להשתמש בהם יותר ויותר בהצלחה - לא הרפתי, עשיתי כל מה שחשבתי לנכון לעשות. בנעוריי, לאחר הטיפול הנוראי שסיפרתי עליו בתחילת השירשור, לאחר שהוברר מעבר לכל ספק שאיני סובלת מפיגור שכלי ומבחני האיי.קיו הראו רמה משמעותית מעל לממוצע, הייתי במצב נפשי קשה גם מבחינת הגימגום אבל גם מבחינת האמונה בעצמי - אולי במידה מסויימת מאוד טיפונת מדוכאת (הרי הבנתי בדיוק מה הוא אמר ולמה הוא התכוון המנוול). הוריי שמעו על פסיכולוג ילדים מוצלח מאוד ולקחו אותי אליו, והוא "שיכנע" אותי להאמין בעצמי וביכולות שלי וגם לפרוץ קדימה מבחינת השאיפות ולא לשקוע בבינוניות שהיא למעשה קלה להשגה. הייתי בטיפולו כשנה, ובסיום הטיפול כבר ראו אותי ולא ראו את הגימגום כרושם ראשון. לכן כשכבר פעם התכתבנו אמרתי שכדאי להטמיע בבתך את היותה מוצלחת למרות ובגלל הגימגום, שהיא תשתכנע מעל לכל ספק שהיא מיוחדת ומוצלחת ואהובה. הרי לקלינאי התקשורת המפגר ההוא היתה קרקע נוחה לעבוד עליה עם הוריי, גם הם לא האמינו ביכולות שלי והוא רק חיזק את הפחדים הכמוסים שלהם. לסיכום? אם כבר בגיל צעיר אז רק טיפול תומך - פסיכולוגי או אחר.
