אני אספר לך משהו..
שנה שעברה הייתי בכתה ז' והתאהבתי נ-ו-א-ש-ו-ת בילד בכתה ט' שלא ידע בכלל מי אני.. בכל מקרה, ממש אהבתי אותו ולא הייתי מודעת בכלל לכמה שהרבה בנות מתלהבות בכתה ח' אהבו אותו, וכמה בנות בכתה ט' שמו עליו עין, וגם כמה מהשכבה שלי.. הייתי בעולם קטן משלי. בכל מקרה, ממש התנהגתי כמו מעריצה. השגתי בדרכים מוזרות את הטלפון, פלאפון והכתובת שלו, והתקשרתי אליו. נראה לך שדיברתי איתו
חחחח.. ממש לא
היו אצלי חברות לא מבית הספר, גדולות ממני, והן דיברו איתו בשמי ואמרו, ביררו, שאלו ונתנו רמזים בשמי על מי אני. בסופו של דבר הוא אמר שנמאס לו, או שאני אומרת מי אני כבר או שאני אפסיק להתקשר אליו כי זה כבר מעצבן. לא יכולתי לישון שבוע שלם במחשבות על זה, ובסוף החלטתי לספר לו מי אני. סיפרתי לו מי אני ודיברתי איתו. היה סבבה. הוא לא זיהה אותי אבל לא משנה, תיארתי לו אותי והכל. הוא הסכים שנמשיך לדבר בטלפון והכל.. הוא אפילו ביקש ממני לגשת אליו בהפסקות להגיד לו שלום (איזההה חמוד
NOT
) הייתי מוקסמת, מרחפת בעננים.. הוא דיבר איתי בטלפון פעמיים-שלוש.. שיעמם אותי למוות.. ("את שומעת את הרעש הזה ברקע?" -"לא" "לא נורא. בקיצור זה התוכי שלי, בלה בלה בלה בלה תוכי בלה בלה בלה בלה" -*מפהקת* "כן, יופי.. יופי") סיפר לי בערך את כל סיפור החיים המשעמם שלו, אבל כמו מאוהבת אמיתית הייתי מאושרת רק מזה שהוא מדבר איתי, והקשבתי לקול שלו מברבר שטויות על גבי שטויות.. לאט לאט שמתי לב שהוא מתייחס אלי כמו מעריצה קטנה ומפגרת, אז התקשרתי אליו יום אחד, כעסתי קצת, ואמרתי לו מה אני חושבת על זה... הסברתי לו בכעס שאני חושבת שזה לא בסדר מצידו שהוא חושב שאני גרופית שלו או משהו, ושבסך הכל רציתי להיות ידידה שלו, ואפילו לא חברה שלו אלא רק ידידה
הוא סיים את השיחה ב"טוב" שקט שמבין עניין, וניתקנו. יום אחרי זה גיליתי שמשום מה פעם התקשרתי אליו והוא התחיל לקלל אותי שאני כלבה מכוערת, ילדה קטנה ומפגרת, ושלמה אני בכלל מתאהבת בו כי הוא מושלם בלה בלה בלה
בכל מקרה, הוא בחיים לא אמר לי את זה. לא היה לו אומץ, או שהוא פשוט היה עסוק מדי בדיבורים על התוכי שלו. כולם האמינו לו. לאט לאט התחלתי לשנוא אותו. עכשיו הוא כבר לא בבצפר איתי, אבל האח הקטן שלו (כתה ז' עכשיו) איתי בבצפר. עם האח הקטן שלו.. זה כבר סיפור אחר לגמרי (סליחה על מגילת רות)