כשאני רוצה לומר למישהו שיכתוב לי אז אני אומר כתוב. כשאני רוצה שמישהו יכתוב לי מחר אני אומר: תכתוב לי מחר. כשאני רוצה לומר למישהו שיכתוב לי כשיהיה לו זמן, האם אני משתמש באופציה הראשונה או השניה? מצד אחד זה בעתיד, מצד שני אני אומר לו בציווי.
נ"ל שבכל מקרה, גם היום וגם מחר יש לומר כְּתוב. השאלה היא האם מותר לומר ציווי בלשון עתיד. לע"ד כן וכך גם מופיע בתנ"ך. לכן נראה לי שאפשר לומר גם "תכתוב עכשיו!" גם "תכתוב מחר!" גם "תכתוב כשיהיה זמן" וכו'.
יש להשתמש בצורת הציווי. בערבית וגם בעברית יש צורות של עתיד מקוצר אך בהקשר לציווי הן רק שלילת ציווי. לדוג': אל תאכל, אל תשתה. בתנ"ך לא יופיע "אל" אלא "לא" כדוגמת עשרת המצוות: לא תרצח, לא תנאף וכיוצ"ב.
