יש על כך תשובה בשאלות הנפוצות
כמדומני. אבל הנה הסיפור בקיצור: מדובר בגימיק כושל של חברת התקליטים של הפלויד, שרצתה לקדם בעזרתו את האלבום Division Bell. הם הפיצו ברשת הודעות מסתוריות לפיהן יש "חידה" (אניגמה) שהפותר אותה יקבל פרס, וזאת על פי "רמזים" באותן הודעות. החתום על ההודעות קרא לעצמו Publius - ולא הזדהה כאיש חברת התקליטים. בנוסף, במהלך סיבוב ההופעות של Pulse היו "רמזים" לכאורה במהלך ההופעות - שימוש בתאורת הבמה לאיות המילים Enigma ו-publius. למרות שהאינטרנט היה אז בחיתוליו, אוהדים רבים החלו לחפש אחר הפתרון. מכיוון שאוהדי פלויד הם אובססיבים ממילא, הם התחילו לחפש באובססיביות גם אחר פתרון ה"אניגמה" הזו. אבל מכיוון שה"רמזים" היו עמומים, אנשים לא ידעו באיזה כיוון לחפש, והתפתחו דיונים הזויים לגמרי סביב העניין הזה. חלק מהאוהדים הפסיכיים אפילו התקשרו לאנשים מסביבות הפלויד - כגון המאייר סטורם תורגרסון - בנסיון לדלות עוד "רמזים". אבל זה היה מיעוט מבין האוהדים; הרוב המוחלט היה בדעה שמדובר במתיחה שטותית, ועם הזמן הכעס על המתיחה רק הלך וגדל, לאחר שראו איך אנשים נסחפים בנסיון "לפתור" אותה (ובגלל זה עד היום יש אתרים שאוסרים לדבר על הנושא). ניל שטראוס, שהיה אז מבקר המוסיקה של ה"ניו יורק טיימס", שמע על הסיפור וכתב על זה כתבה. הוא ביקש את תגובת הלהקה, וקיבל תשובה זועמת מדייויד גילמור, לפיה הוא לא יודע כלום מזה, ואין שום דבר כזה. האמת היתה שהלהקה ידעה שקיים גימיק כזה, אך לא הכירה את פרטיו. ללא ספק סטיב או'רורק, שהיה מנהל הלהקה, היה מעורב בכך אישית (הוא זה שנתן הוראה לאיש התאורה של הלהקה, מארק בריקמן, להאיר את המילים בעת ההופעה). לדברי ניק מייסון, חברת התקליטים זנחה את ה"אניגמה" והעניין נשכח עם סיום סיבוב ההופעות של PULSE. התאוריה שלי היא שגילמור היה זה שהורה לחברת התקליטים לרדת מהסיפור, לאחר שהבין - אולי מניל שטראוס, או מסטורם תורגרסון - שהסיפור הזה יצא מכלל פרופורציה ומכלל שליטה. הפרס, אגב, היה אמור להיות משהו פילנטרופי, לדברי מייסון: נטיעת עץ על שמו של הזוכה, או דבר דומה.
