שאלה

[שכה יהיה לי טוב]

שאלה

אנחנו נוטים לייחס לעבודותיהם של המלחינים הקלאסים סוג של שלימות במובן הזה שגם אם יצירה קלאסית לא תהיה תמיד לטעמינו, וגם אם איננה ראוייה לתואר -גאונית, עדיין נכיר באיכויותיה הגבוהות. שאלתי היא האם יוצא לכם לזהות יצירות שאיננן חפות מ"בעיות". יצירות שיש בהן כשלים שאינם בתחום הטעם והריח, יצירות עם קטעים שעשויים לגרום למאזין המנוסה להיות מובך....

 

[ת ל פ י ו ת]

מוסיקה טובה

מוסיקה קלאסית אינה חפה מרדידות וחוסר טעם - כמו כל מוסיקה אחרת... אין דבר כזה שסוג מוסיקה מסויים תמיד מושלם ואחרים פחות... תמיד יש מוסיקה "טובה" ו"טובה פחות".... (אם להיות עדין) בכל הז'אנרים ובכל העולם. אבל כאן מתחיל הדיון המעניין: איך לזהות איכויות, מה מקומו של הטעם האישי, ההרגל, המוצא - והאם ניתן לרכוש הרגלים חדשים?

 

[naziro300]

תקרא קצת ספרים על מוזיקה

אף מבקר מוזיקה רציני לא מייחס באופן עיוור שלמות ליצירות מוזיקליות. לא הכל זה ה"שקונה" של באך, וגם בה מי שיחפור ימצא פגם או שניים, גם אם מזעריים. למעשה - מבקר רציני יודה שרק מעט יצירות התקרבו לאידיאל השלמות מבחינה מבנית, אם כי כמו על כל דבר בעולמנו, גם ההגדרה לאידיאל זה נתונה מן הסתם לויכוח.

 

[גזע]

אני מקווה שאתה מודע לכך ש

"בעיות" ו"שלמות" לא באמת קיימות כלעצמן בשום יצירה מוסיקלית, אלה הן מתהוות רק ביחס לאוזן שמקשיבה לה - וגם זה בספק, משום שהמאזין מתהווה אפוסטפריורית בהתאם לתקופתו, אך סביר להניח שהוא לא יגדיר יצירה כגאונית בשעה שזו התאימה לחלוטין לחזיונו, אלה דווקא כאשר זו העניקה לו חיזיון חדש, שלא נוצר לבד במוחו, ועל כן הוא לא ידע שהוא אפשרי. ז"א - המבקרים למיניהם אמנם יכולים ליהנות מיחס חברתי גבוהה, אך אין למעשיהם שום משמעות מלבד זיוני שכל סובייקטיבים שמתיימרים להיות אובייקטיבים. מעולם לא נכתבה ולעולם לא תכתב ביקורת אובייקטיבית. יכולת תפיסת היצירה ע"י הסובייקט מתבססת לחלוטין על הניסיון שלו, ואין לה שום משמעות מוחלטת לגבי היצירה עצמה. ז"א - כאשר נשמיע לאדם קוף שמשחק על פסנתר סביר שהוא יחשוב שזהו גיבוב של שטויות, אך יש גם סיכוי שהוא יחשוב שזה מעשה ידי אמן. גם במקרה ההפוך. זה אולי נשמע אבסורדי, אבל זהו המצב בדיוק. המערכת הטונלית שמוכרת לנו אמנם התחילה מפיתגורס והמשיכה דרך באך, אך מאז היא התפתחה בהרבה צורות שכיום מקובלות אך בעבר יתכן והם היו שערוריתיות. בכל אופן תחילתן של כל אלה היו במוחו של אדם - ששם בהחלט הם הצליחו להתיישב יפה - אך לגבי שאר המאזינים מעולם אין לדעת משום שיש יותר מידי גורמים לא צפויים שיקבעו את זה. ודווקא האספקטים הלא טונאלים שנמצאים במוסיקה הם דווקא הכי בלתי ניתנים לקיטרוג. כך שאף פעם לא הייתה יצירה מוסיקלית מושלמת, אלה: היו יצירות שהתאימו באופן מושלם לאידיאל מוסיקלי של אדם או תקופה מסויימת, והיו יצירת שלא התאימו אך היו כל כך משכנעות עד שהאידיאלים השתנו בהתאם אליהם. בעיקר בסדר ההפוך כמובן.

 

[שכה יהיה לי טוב]

אני מדבר על משהו עדין יותר

אנסה להסביר את זה בצורה אחרת. כל אמן - מוזיקאי, צייר או משורר מגבש שפה היחודית לו. האדם שאותו אתה מכנה מבקר, הוא כזה המסוגל להבין את המבנה הפנימי של אותה שפה, הוא עשויי לחבבה או שלא, אבל זה כבר עניין לטעם וריח. כעת, היות שהוא מסוגל להבין את החוקים הפנימיים של השפה הוא ידע לזהות מתי האמן משתמש בשפה בצורה "לא נכונה". וזה הרבה יותר מופשט - כלל לא דיברתי על טונאליות או אי טונאליות . עכשיו אם אתה מניח שכל יצירה נכתבת תחת איזושהי שפה שכזאת, אזי חייבים להיות תנאים להווצרותם של "בעיות" אם אתה מתכחש לקיומה ההכרחי של השפה באומנות, אז איפה נמצאת המשמעות שביצירה?

 

[ת ל פ י ו ת]

שפה ואמירה

מוסיקה אינה שפה במובן הדיבורי של המילה. היא שפה מופשטת (אין צירוף צלילים שמשמעותו היחידה היא "פרח"). אחד הבסיסים של אמנות היא האמירה. אין זה משנה על פי אילו כללים - אם בכלל - נעשית האמירה, כל עוד ברור לצרכן היצירה שהיא משרתת צורך של היוצר. יוצרים יכולים "לחפף" וליצור אמירות קיטשיות, או חוזרות על עצמן, או ליצור אמירות ברורות, אבסטרקטיות, או בלתי מובנות. תפקיד הצרכן - והמבקר הוא רק צרכן שניתנה לו האפשרות לכתוב את דעתו - הוא לצרוך את האמנות מבעד לפילטרים של האישיות שלו עצמו. אין דברים "לא נכונים". אמנם, בתקופות קלאסיות של יצירה תמיד נוצרו כללים - אך היוצרים הגדולים היו אלה ש"מתחו אותם" או התעלמו מהם. אחרת לא היינו מתקדמים לשום מקום... ניסיון, ידע ופיתוח יכולת האבחנה עוזרים להבחין באיכויות, והם המבדילים בין מאזין "מבין" ל"פחות מבין".

 

[שכה יהיה לי טוב]

כוונתי היא לשפה במובן המופשט ביותר שלה

כשאתה מדבר על אלו ש"מתחו את הכללים" או התעלמו מהם - אמנים כאלה מעולם לא יצאו מתחומה של שפה אלא רק הרחיבו אותה או פשוט עברו לשפה חדשה. דיברת על ההכרח באמירה - אמירה מתקיימת אך ורק בתוך שפה. ובעניין המבקר אינני מדבר על המבקרים שכותבים בעיתונים - אלא על האידאה של המבקר.