אל תפחד לחזור בתשובה
New member
שאלות ותשובות ראיון חוזרים בתשובה
הזמינו אותנו להופיע בויסבאדן, גרמניה. בסצינה של ליל-הסדר עמדתי על הבמה ושיחקתי את תפקיד הגוי. על ראשי היתה פיאה בלונדינית. הגנבתי מבט לכיוון הקהל. ראיתי אותם מחייכים. התפקיד שלי היה הגוי, היושב ליד שולחן הסדר, רואה שמברכים על היין ואינו מבין דבר. תוך כדי המשחק שאלתי את עצמי : רגע, זה הגוי שאינו מבין או שאני-עצמי הוא "הגוי" שאינו מבין! ! זאת היתה ה"הבזקה" שלי באותו רגע. בתחילה היתה זו נקודה, שהצחיקה אותי, אבל אח"כ היא הבהילה אותי, שכן הגויים האלה ישבו ומחאו כפיים, ואני בעצם לא מבין מה קורה פה... בנקודה זו הרגשתי, שאני חייב לפחות לבדוק, מה זה ליל-הסדר. כאשר כבר התחלתי להתעניין, שאלתי את עצמי כל הזמן : מתי כבר אשים כיפה על הראשו?! משום מה הטריד אותי, מתי אני כבר אכנס כל כולי לתוך עולם התורה. אלי : קשה לי להצביע על נקודה מסויימת. עד כמה שאני זוכר את עצמי, אף פעם לא תפסתי את העולם במובנו החומרי-פיזיקלי, אלא יותר במובנו המטפיזי. אני מורה לספרות, וזכור לי משפט של ביאליק : "מגופו של עולם אל אורו ערגתי", אל משהו שנמצא מעבר. אף פעם לא "קנו" אותי תיאוריות של דרווין על אבולוציה וכיו"ב. תמיד האמנתי, שקיימת איזו ישות, האחראית לכל מה שקורה פה. אבל כלל לא קישרתי את זה עם אלקי אברהם, יצחק ויעקב. נשארתי עם השאלות, ובאיזשהו מקום נהניתי מהשאלות. יש שאלות, ומי אמר שיש תשובות? , זה היה מין עולם של אקזיסטנציאליזם שכזה. עולם, שבו אפשר לשאול שאלות, ללא צורך כלל לקבל תשובות, כי מי אמר, שיש בכלל תשובותו! אני חי! זהו. נקודה. הספרות והאומנות נתנו לי גב. "מחכים לגוגו" "המיתוס של סיזיפוס", ז'אן פול סארטר ואלבר קמי... הם העניקו לי עניין. עצם ההתעסקות עם השאלה - גרמה לי תענוג משונה כזה, שכרון כזה, שאני חי בעולם כמו עב"ם, ויש לי אפשרות לעשות, ככל העולה על רוחי ההתעסקות עם השאלה סיפקה לי הנאה, אבל בשלבים מאוחרים יותר זה התחיל להטריד. ליהדות הגעתי לכאורה במקרה. באותה תקופה נערך ב"בית התפוצות" סימפוזיון בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לבין ד"ר אלי בן-גל. זה היה עימות על המשמעות של ההיסטוריה היהודית ועוד. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' נתן תשובות מוחלטות, ואילו הדוקטור נתן תשובות מגומגמות. קמתי ואמרתי לו, שלדעתי הוא לא נתן תשובות מספקות, וכאדם חילוני באתי לשמוע אותו יותר מאשר את פרופ' ליבוביץ' הדתי. תשובתו היתה: "אתה דומה לאדם, שבא למסעדה ורוצה, שיכניסו לו את האוכל לפה. תבחר את התפריט שלך כאדם, כיהודי אף אחד לא צריך להציע לך תפריט". לידי ישבה בחורה, שהתשובה הזאת הרגיזה אותה, היא טענה כלפי הדוקטור, שהוא מתחמק מתשובה. נוכחתי לראות, שהיא מאוד נסערת. אחרי הסימפוזיון שאלתי אותה, מדוע הדברים כל-כך מסעירים אותה. היא סיפרה לי, שהיא השתתפה בסמינר של "ערכים" לפני שנה, ומאז היא נקרעת בין שני העולמות. היא באה לסימפוזיון כדי לשמוע יותר מד"ר אלי בן-גל, אבל פרופ' ישעיהו ליבוביץ' היה יותר דומיננטי, ולכן היא התרגזה. שאלתי אותה יותר פרטים על הסמינר, כי עד אז חשבתי, שמפחידים שם אנשים בכל מיני תיאוריות על גן-עדן וגיהנום. והנה, לפניי בחורה אינטליגנטית, האומרת, שיש שם הרבה מה לשמוע. וכך הגעתי לשם, בכלל לא מתוך כוונה לחזור בתשובה. אבל, בסיכומו של דבר, זה מה שקרה בסוף הסמינר. עוזיה: אני חושב, שככל שאנו מתרחקים מנקודת ההתחלה, מסתבר לנו, שנקודה המפנה בעצם היתה קיימת לכל אורך הדרך. עכשיו, כשיש לנו קצת יותר רגישות, אנו רואים, שגם בילדותנו היו בלבנו שביבי אמונה כאלה. היום בסך-הכל אנו מסוגלים לזהות אותם ולקרוא להם "אמונה". אז, כמובן, לרגע לא קשרנו את זה עם אמונה, עם כמיהה לאמת... אני זוכר את זה מילדותי, ממקרה של כאב שיניים אדיר, שלא עזרו לי כל "האופטלגינים" ו"האקמולים". באותו רגע, בלי שיאותתו לך לאן לפנות, אתה מעצמך פונה אליו! אתה אפילו מכנה אותו בשמו. כי זה כואב עד כדי כך! זה תופס את כל ישותך, עד שבאותו רגע אתה פונה אליו. היום אני חכם לראות את זה. אני נזכר, כיצד לאורך כל הדרך היתה לי התחבטות מאוד קשה (אולי בגלל אישיות מאוד ביקורתית וקפדנית שבניתי לעצמי). הרבה שקרים התגלו לי במסגרת חיי בחברה, אשר התיימרה ומאוד רצתה להיות חברה מוסרית ומאוד ערכית. השקרים שלה מאוד הפריעו לי כל הזמן, למשל : אני יכול לספר על איזה טסט, שעשיתי בעניין הזה. אני מנגן שנים רבות בגיטרה, ובתנועת הנוער יצא לי שם של נגן מעולה. יום אחד - אינני רוצה לציין באיזה יום בשבוע - ישבנו כולנו ביחד, אני ניגנתי, וכולם שרו. כולם העריצו את כשרונותיי, וזה החמיא לי... ומכיוון שידעתי, כיצד אני מנגן, היתה לי הרגשה, שהם אינם יודעים, עד כמה אני מנגן טוב, כי אני הקפדתי מאוד על כל הניואנסים הדקים. ההרגשה שלי אמרה, שהציבור כלל אינו מבחין בהם. יום אחד ערכתי ניסיון : הוצאתי את מיתרי הגיטרה והפכתי אותם לכיוון אחר לגמרי, והמשכתי לנגן מול כל העדר הנחמד, ה"מבין" במוסיקה ויודע להעריך אותי. ניגנתי עם אותן תנועות ואותם קולות, ואיש לא הרגיש. כולם מחאו כפיים ולא הרגישו בכלל, שהגיטרה אינה מכוונת... הייתי אז בן 17, וזו היתה "בעיטה" די חזקה, שחטפתי בפרצוף. בעצם, היתה זו "בעיטה" צפויה. הרי לשם כך עשיתי את הניסיון. לא קיבלתי תוצאה שונה ממה שחשבתי. העדר מתנהג ממש כמו עדר : נוער בזמן הנעירה ומוחא כפיים, כשזה הזמן של מחיאות כפיים... אין כאן בירור של אמת. אני, לעומתם, הייתי מאוד קנאי למוסיקה, שתהיה באיכות טובה, עם דקויות של צלילים, עם כל מה שצריך להיות במוסיקה טובה, מעדינות הנפש וכדומה. אבל ראיתי, שהעולם יכול למחוא כפיים לשקר. וזה הציק לגלות, שהטסט הזה שערכתי - אפשר לערוך אותו בכל תחום, והתוצאות תהיינה שוות... ואז יושב האדם מחפש הדרך ומתנדנד לו. ואני - התנדנדתי זמן רב. נכון, מצאתי עיסוקים מעניינים לעצמי : לימודים, צלילות מתחת לים במקומות מקסימים וכיו"ב. אבל כל הזמן הציקה לי השאלה, מהי התכלית בחיים האלה ולא רק שזה הציק לי, אלא היו לי מזה ממש יסורים. כלומר : כאשר לא הייתי בשכרון של איזה שהוא "טריפ" או מסיבה או טיול, כשהייתי רגע בשעת שקט, כמו שאומר "החזון איש" : "חופשי מרעבון תאווני" - הייתי מאוד מיוסר מזה. איפה פה הנקודה! כל מקום, שנראה לך שהגעת אל הנקודה שבו - מתקלף. כל הדברים מתקלפים. לא אשכח, שבמלחמת ההתשה בשנת 71'- כשנה וחצי בצבא - הייתי תקוע באיזושהי נקודה בסיני. ואז, בלילה חשוך אחד, התעוררתי מתוך כל מיני שאלות : מה הופך אותי לאדם יורה, הרוצה להרוג את אלה הנמצאים בצד השני הלא יתכן, שביניהם יש כאלה היכולים להעריך את המוסיקה שלי טוב יותר מאלה שמחאו לי כאן כפיים! למה אני צריך דווקא אותם אולי דווקא בצד השני אוכל למצוא חברה, היכולים להיות יותר נחמדים ויותר שייכים לי מאשר אותם אלה הנמצאים אתי כאן ושייכים, לכאורה, לקבוצה שלי ! ידעתי את התשובות לכך מספר הספרים, תשובות שדיקלמו לנו לכל אורך דרך חינוכנו. אבל זה לא שיכנע! זה לא נכנס אל הלב! מה זה הסיפור הזה! הלא בהחלט יכול להיות, שאיזה אחמד אחד שם מסוגל להיות חבר-נפש שלי יותר מאשר כל החבר'ה כאן, שאני בכלל לא רוצה לתאר אילו תכונות היו להם : לא חכמה ולא מוסר ולא שום דבר. אן מה קושר אותי דווקא לקבוצה הזאת! , זו נקודה שניה. נקודה שלישית היתה כאשר למדתי בטכניון. תקופת הלימוד היתה תקופה חשובה מאד בחיי, כי עבורי "ללמוד" פירושו התבוננות מעמיקה יותר בעולס, פקיחת העיניים. מי שאינו רואה, מי שאינו מבחין, סימן הוא, לדעתי, שהוא לומד לא טוב. ואני - מתוך לימוד המדעים - הרגשתי התעלות, על כן למדתי בשקיקה. אהבתי את הלימודים. בין השאר למדתי את תולדות השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה. עסקתי בנושא זה בלא להיות מעורב בו רגשית. אבל בכל זאת התעוררה בלבי בכל חריפותה השאלה, מי אנחנו ולאן אנחנו שייכים. אני יודע, שיש בני אדם, הכועסים על הקב"ה בגלל השואה הזאת. אבל אני הבחנתי דווקא במהלך הלא טבעי שלה, מהלך, שעמד בניגוד לכל אמות-המדה של מהלכים צבאיים והיסטוריים בדוקים.
הזמינו אותנו להופיע בויסבאדן, גרמניה. בסצינה של ליל-הסדר עמדתי על הבמה ושיחקתי את תפקיד הגוי. על ראשי היתה פיאה בלונדינית. הגנבתי מבט לכיוון הקהל. ראיתי אותם מחייכים. התפקיד שלי היה הגוי, היושב ליד שולחן הסדר, רואה שמברכים על היין ואינו מבין דבר. תוך כדי המשחק שאלתי את עצמי : רגע, זה הגוי שאינו מבין או שאני-עצמי הוא "הגוי" שאינו מבין! ! זאת היתה ה"הבזקה" שלי באותו רגע. בתחילה היתה זו נקודה, שהצחיקה אותי, אבל אח"כ היא הבהילה אותי, שכן הגויים האלה ישבו ומחאו כפיים, ואני בעצם לא מבין מה קורה פה... בנקודה זו הרגשתי, שאני חייב לפחות לבדוק, מה זה ליל-הסדר. כאשר כבר התחלתי להתעניין, שאלתי את עצמי כל הזמן : מתי כבר אשים כיפה על הראשו?! משום מה הטריד אותי, מתי אני כבר אכנס כל כולי לתוך עולם התורה. אלי : קשה לי להצביע על נקודה מסויימת. עד כמה שאני זוכר את עצמי, אף פעם לא תפסתי את העולם במובנו החומרי-פיזיקלי, אלא יותר במובנו המטפיזי. אני מורה לספרות, וזכור לי משפט של ביאליק : "מגופו של עולם אל אורו ערגתי", אל משהו שנמצא מעבר. אף פעם לא "קנו" אותי תיאוריות של דרווין על אבולוציה וכיו"ב. תמיד האמנתי, שקיימת איזו ישות, האחראית לכל מה שקורה פה. אבל כלל לא קישרתי את זה עם אלקי אברהם, יצחק ויעקב. נשארתי עם השאלות, ובאיזשהו מקום נהניתי מהשאלות. יש שאלות, ומי אמר שיש תשובות? , זה היה מין עולם של אקזיסטנציאליזם שכזה. עולם, שבו אפשר לשאול שאלות, ללא צורך כלל לקבל תשובות, כי מי אמר, שיש בכלל תשובותו! אני חי! זהו. נקודה. הספרות והאומנות נתנו לי גב. "מחכים לגוגו" "המיתוס של סיזיפוס", ז'אן פול סארטר ואלבר קמי... הם העניקו לי עניין. עצם ההתעסקות עם השאלה - גרמה לי תענוג משונה כזה, שכרון כזה, שאני חי בעולם כמו עב"ם, ויש לי אפשרות לעשות, ככל העולה על רוחי ההתעסקות עם השאלה סיפקה לי הנאה, אבל בשלבים מאוחרים יותר זה התחיל להטריד. ליהדות הגעתי לכאורה במקרה. באותה תקופה נערך ב"בית התפוצות" סימפוזיון בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לבין ד"ר אלי בן-גל. זה היה עימות על המשמעות של ההיסטוריה היהודית ועוד. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' נתן תשובות מוחלטות, ואילו הדוקטור נתן תשובות מגומגמות. קמתי ואמרתי לו, שלדעתי הוא לא נתן תשובות מספקות, וכאדם חילוני באתי לשמוע אותו יותר מאשר את פרופ' ליבוביץ' הדתי. תשובתו היתה: "אתה דומה לאדם, שבא למסעדה ורוצה, שיכניסו לו את האוכל לפה. תבחר את התפריט שלך כאדם, כיהודי אף אחד לא צריך להציע לך תפריט". לידי ישבה בחורה, שהתשובה הזאת הרגיזה אותה, היא טענה כלפי הדוקטור, שהוא מתחמק מתשובה. נוכחתי לראות, שהיא מאוד נסערת. אחרי הסימפוזיון שאלתי אותה, מדוע הדברים כל-כך מסעירים אותה. היא סיפרה לי, שהיא השתתפה בסמינר של "ערכים" לפני שנה, ומאז היא נקרעת בין שני העולמות. היא באה לסימפוזיון כדי לשמוע יותר מד"ר אלי בן-גל, אבל פרופ' ישעיהו ליבוביץ' היה יותר דומיננטי, ולכן היא התרגזה. שאלתי אותה יותר פרטים על הסמינר, כי עד אז חשבתי, שמפחידים שם אנשים בכל מיני תיאוריות על גן-עדן וגיהנום. והנה, לפניי בחורה אינטליגנטית, האומרת, שיש שם הרבה מה לשמוע. וכך הגעתי לשם, בכלל לא מתוך כוונה לחזור בתשובה. אבל, בסיכומו של דבר, זה מה שקרה בסוף הסמינר. עוזיה: אני חושב, שככל שאנו מתרחקים מנקודת ההתחלה, מסתבר לנו, שנקודה המפנה בעצם היתה קיימת לכל אורך הדרך. עכשיו, כשיש לנו קצת יותר רגישות, אנו רואים, שגם בילדותנו היו בלבנו שביבי אמונה כאלה. היום בסך-הכל אנו מסוגלים לזהות אותם ולקרוא להם "אמונה". אז, כמובן, לרגע לא קשרנו את זה עם אמונה, עם כמיהה לאמת... אני זוכר את זה מילדותי, ממקרה של כאב שיניים אדיר, שלא עזרו לי כל "האופטלגינים" ו"האקמולים". באותו רגע, בלי שיאותתו לך לאן לפנות, אתה מעצמך פונה אליו! אתה אפילו מכנה אותו בשמו. כי זה כואב עד כדי כך! זה תופס את כל ישותך, עד שבאותו רגע אתה פונה אליו. היום אני חכם לראות את זה. אני נזכר, כיצד לאורך כל הדרך היתה לי התחבטות מאוד קשה (אולי בגלל אישיות מאוד ביקורתית וקפדנית שבניתי לעצמי). הרבה שקרים התגלו לי במסגרת חיי בחברה, אשר התיימרה ומאוד רצתה להיות חברה מוסרית ומאוד ערכית. השקרים שלה מאוד הפריעו לי כל הזמן, למשל : אני יכול לספר על איזה טסט, שעשיתי בעניין הזה. אני מנגן שנים רבות בגיטרה, ובתנועת הנוער יצא לי שם של נגן מעולה. יום אחד - אינני רוצה לציין באיזה יום בשבוע - ישבנו כולנו ביחד, אני ניגנתי, וכולם שרו. כולם העריצו את כשרונותיי, וזה החמיא לי... ומכיוון שידעתי, כיצד אני מנגן, היתה לי הרגשה, שהם אינם יודעים, עד כמה אני מנגן טוב, כי אני הקפדתי מאוד על כל הניואנסים הדקים. ההרגשה שלי אמרה, שהציבור כלל אינו מבחין בהם. יום אחד ערכתי ניסיון : הוצאתי את מיתרי הגיטרה והפכתי אותם לכיוון אחר לגמרי, והמשכתי לנגן מול כל העדר הנחמד, ה"מבין" במוסיקה ויודע להעריך אותי. ניגנתי עם אותן תנועות ואותם קולות, ואיש לא הרגיש. כולם מחאו כפיים ולא הרגישו בכלל, שהגיטרה אינה מכוונת... הייתי אז בן 17, וזו היתה "בעיטה" די חזקה, שחטפתי בפרצוף. בעצם, היתה זו "בעיטה" צפויה. הרי לשם כך עשיתי את הניסיון. לא קיבלתי תוצאה שונה ממה שחשבתי. העדר מתנהג ממש כמו עדר : נוער בזמן הנעירה ומוחא כפיים, כשזה הזמן של מחיאות כפיים... אין כאן בירור של אמת. אני, לעומתם, הייתי מאוד קנאי למוסיקה, שתהיה באיכות טובה, עם דקויות של צלילים, עם כל מה שצריך להיות במוסיקה טובה, מעדינות הנפש וכדומה. אבל ראיתי, שהעולם יכול למחוא כפיים לשקר. וזה הציק לגלות, שהטסט הזה שערכתי - אפשר לערוך אותו בכל תחום, והתוצאות תהיינה שוות... ואז יושב האדם מחפש הדרך ומתנדנד לו. ואני - התנדנדתי זמן רב. נכון, מצאתי עיסוקים מעניינים לעצמי : לימודים, צלילות מתחת לים במקומות מקסימים וכיו"ב. אבל כל הזמן הציקה לי השאלה, מהי התכלית בחיים האלה ולא רק שזה הציק לי, אלא היו לי מזה ממש יסורים. כלומר : כאשר לא הייתי בשכרון של איזה שהוא "טריפ" או מסיבה או טיול, כשהייתי רגע בשעת שקט, כמו שאומר "החזון איש" : "חופשי מרעבון תאווני" - הייתי מאוד מיוסר מזה. איפה פה הנקודה! כל מקום, שנראה לך שהגעת אל הנקודה שבו - מתקלף. כל הדברים מתקלפים. לא אשכח, שבמלחמת ההתשה בשנת 71'- כשנה וחצי בצבא - הייתי תקוע באיזושהי נקודה בסיני. ואז, בלילה חשוך אחד, התעוררתי מתוך כל מיני שאלות : מה הופך אותי לאדם יורה, הרוצה להרוג את אלה הנמצאים בצד השני הלא יתכן, שביניהם יש כאלה היכולים להעריך את המוסיקה שלי טוב יותר מאלה שמחאו לי כאן כפיים! למה אני צריך דווקא אותם אולי דווקא בצד השני אוכל למצוא חברה, היכולים להיות יותר נחמדים ויותר שייכים לי מאשר אותם אלה הנמצאים אתי כאן ושייכים, לכאורה, לקבוצה שלי ! ידעתי את התשובות לכך מספר הספרים, תשובות שדיקלמו לנו לכל אורך דרך חינוכנו. אבל זה לא שיכנע! זה לא נכנס אל הלב! מה זה הסיפור הזה! הלא בהחלט יכול להיות, שאיזה אחמד אחד שם מסוגל להיות חבר-נפש שלי יותר מאשר כל החבר'ה כאן, שאני בכלל לא רוצה לתאר אילו תכונות היו להם : לא חכמה ולא מוסר ולא שום דבר. אן מה קושר אותי דווקא לקבוצה הזאת! , זו נקודה שניה. נקודה שלישית היתה כאשר למדתי בטכניון. תקופת הלימוד היתה תקופה חשובה מאד בחיי, כי עבורי "ללמוד" פירושו התבוננות מעמיקה יותר בעולס, פקיחת העיניים. מי שאינו רואה, מי שאינו מבחין, סימן הוא, לדעתי, שהוא לומד לא טוב. ואני - מתוך לימוד המדעים - הרגשתי התעלות, על כן למדתי בשקיקה. אהבתי את הלימודים. בין השאר למדתי את תולדות השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה. עסקתי בנושא זה בלא להיות מעורב בו רגשית. אבל בכל זאת התעוררה בלבי בכל חריפותה השאלה, מי אנחנו ולאן אנחנו שייכים. אני יודע, שיש בני אדם, הכועסים על הקב"ה בגלל השואה הזאת. אבל אני הבחנתי דווקא במהלך הלא טבעי שלה, מהלך, שעמד בניגוד לכל אמות-המדה של מהלכים צבאיים והיסטוריים בדוקים.