שאלות על אלוקים
שאלות על אלוקים בחירה חופשית, סבל וייסורים, השואה והרע בעולם, הם נושאים המעלים שאלות כבידות משקל המעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו. בעקבות מכתב שהתקבל ב"חברים מקשיבים" המציג את הדברים בצורה נוקבת וחריפה, אנו רוצים להציע כמה כיוונים למחשבה ובירור הנושא את המכתב הבא קיבלנו ב"חברים מקשיבים" מנערה צעירה שביקשה להישאר אנונימית. למרות הניסוח התקיף והחריף שלו בחרנו להביא אותו כלשונו, כיוון שהתרשמנו שהדברים נכתבו מתוך כאב פנימי ומצוקה אמיתית. לאחר מכן מובאת תשובתנו. אנו מזמינים את הקוראים להוסיף תגובות ורעיונות שיכולים לתרום לבירור הנושא. ___________________________________ "שלום. אתם בטח לא רשאים לענות במקום אלוהים... אבל אתם ה'שליחים' שלו, לא? אלוהים- אם אתה בכלל קיים, אז יש לי דיבור קטן איתך. אולי אני איענש על כל דברי הכפירה, ועל ה'חטאים' הנוראים שלי, כמו לנסוע בשבת ולא לצום ביום כיפור- אבל נמאס לי. נמאס לי מהצביעות הזאת. לא רוצה לשמוע 'קדיש' ו'אל מלא רחמים' ועוד כל מיני תפילות שמפארות אותך, כשבעצם אני לא מבינה את מה יש לפאר בכלל. נמאס לי, שהדת הפכה להיות נחלתם של פנאטים קיצוניים, ולשפיות אין עוד מקום בה. נמאס לי, שבשר וחלב אסור, ורצח מותר. העולם הזה, שלכאורה בראת, מה יש להתפאר בו? לא מוכנה לקבל את הטענה שלאדם יש את הזכות לבחור והוא בחר בדרך הלא נכונה. לפי התנ"ך, כשהאדם בחר בדרך הלא נכונה- אתה השמדת את העולם. המבול, סדום ועמורה. כשלא האמינו בך- הענשת את העם, למרות שבעצם צריכה להיות להם הזכות לבחור במה להאמין! ותראה את העולם הזה- כל כך הרבה רוע, ומלחמות, ואיידס, ורעב ופיגועים. אולי תשלח עלינו איזה מטאור? שוב תשמיד את העולם. ריסֵט. ותתחיל מחדש. אבל לאור 'ההצלחות' הקודמות שלך, אולי בעצם עדיף שלא. אל כל יכול, איפה אתה בכלל? איפה היית בשואה, או בפיגוע בקו 2? איפה היית בפיגוע בצריפין? בדולפינריום? או בכל מאות האחרים. מאז ששמעתי על המושג הזה, "אלוהים", לא הבנתי איפה אתה. לא הבנתי למה. ואני עדיין לא מבינה. אין לי תשובות. ואף אחד גם לא יכול לדעת אם אתה קיים באמת. אולי עדיף שלא תהיה קיים. אני לא מבינה, איך זה שכל כך הרבה מאמינים בך. ולא רק הפנאטים, אלא גם אנשים אינטליגנטים וחושבים. אולי יש להם תשובות. לי אין. אני בכלל לא יודעת מה הפואנטה בלכתוב לך. אבל בעצם, אני גם לא מאמינה שאח שלי קיים עדיין, ואני בכל זאת כותבת לו. זה כנראה בא ביחד עם השריטה. אני" _________________________ "לשואלת היקרה, שלום. קשה היה לי לקרוא את מה שכתבת. קשה וכואב. ולא בגלל חריפות השאלות. האמת היא, שבשאלות שלך כמעט ואין שום חידוש. גדולים ממך שאלו אותן עוד הרבה לפנייך, ורבים עוד ישאלו אותן אחרייך. גם אני עצמי תוהה על חלק מהן לפעמים. אך אני מרגיש שמה שמכביד ומעיק עלייך יותר מכל הוא לא עצם השאלות, אלא נקודת המוצא ממנה הן נובעות. המקום ממנו את משקיפה על העולם, ושואלת את שאלותייך. מקום קר, אפל, קודר ופסימי. הנוף הנשקף משם לעינייך הוא רע ומר. ועל זה בדיוק את צועקת. ואני אומר 'צועקת', כי למרות שאת קוראת לדברייך 'שאלות', זו תהיה הטעייה לקרוא להן כך. מכתבך מורכב בעיקר מקביעות, טענות, סיסמאות ושאלות רטוריות. צר לי מאוד, אבל זה לא היה נשמע כמו סתם שאלות שמבקשות תשובה. זו הייתה זעקה. זעקה של כאב. כשאני מקשיב למנגינה שעולה מבין השורות של מכתבך אני שומע הרבה צער וכאב על סבלם של אנשים, הרבה רגישות ורצון להיטיב, וכל אלו הם דברים נפלאים ממש. אפילו ביחס לאלוקים, שכביכול את 'לא מאמינה בו', אי אפשר היה שלא לחוש בחיפוש, ברצון להרגיש, להבין ולגלות את הטוב ואת הצדק, שברור לך בתוככי לבבך שהוא קיים איפשהו. אך המקום בו את נמצאת וממנו את מסתכלת על העולם פשוט לא מאפשר לך לראות את מה שאת מבקשת. הוא רק גורם לך לתסכול ולזעם, ולמסקנות קודרות ופסימיות שלא מותירות הרבה תקווה. אינני בטוח במה שאני הולך לומר עכשיו (ואת מוזמנת לתקן אותי אם אני טועה) אבל נדמה לי שגם לך ברור שהמקום בו את נמצאת איננו המקום הנכון! את גם לא באמת רוצה להיות שם. היית מעדיפה להיות במקום אחר, טוב, עדין וטהור יותר. מקום ממנו אפשר יהיה לומר ולהזדהות באמת עם מה שאומרת התורה בסיום בריאת העולם: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". טוב מאוד. פשוט כך. זו הסיבה שבמכתב הזה אני לא מתכוון לנסות להציג תשובות לשאלות שלך. אני לא חושב שיהיה בכך טעם, לפחות לא בשלב הזה. אני חושב שעוד לפני כן צריך לדבר על נקודת המוצא, על המקום ממנו יש להשקיף על העולם, ורק אז לנסות ולשאול שוב את השאלות, את אותן שאלות ממש. אני משוכנע שאז הדברים ייראו לגמרי אחרת. ולא שאני טוען שאין שאלות. שאלות בהחלט יש. הדת גם לא מבטיחה תשובות לכל דבר. להיפך! היא דווקא מעוררת שאלות רבות משל עצמה. שאלות על מיהו האדם, מה משמעות חייו ומה ייעודו. אינני יודע אם חשבת על זה פעם אבל דווקא בעולם שבו יש אלוקים יש גם מקום לשאלות. על הנהגתו, על השגחתו, על מטרת העולם ועל תכלית הסבל, ועל עוד הרבה דברים אחרים. לא בטוח שיהיו בידינו תשובות על כל דבר, אבל לפחות את השאלות נוכל לשאול, וגם בזה יש הקלה רבה. נוכל לשאול בדיוק כמו ששאל אברהם ("האף תספה צדיק עם רשע?!") וכמו ששאל איוב ("אחת היא, על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה!"). כמו ששאל ירמיה ("מדוע דרך רשעים צלחה?!") וכמו ששאל משה ("למה הרעותה לעם הזה?!"), ועוד אלפים ורבבות של מאמינים לאורך כל הדורות (היה חשוב לי להביא את כל הדוגמאות הללו כדי להראות את מה שכתבתי בתחילת דבריי. את השאלות באמת לא את המצאת, הן נשאלו על ידי רבים וטובים עוד לפנייך, שגם ניסו לענות עליהן). בעולם ללא אלוקים, לעומת זאת, אין שום מקום לשאלות. למה? כי אין ולא אמורות להיות שום תשובות. אין הסבר, אין סיבה, ואין תכלית לשום דבר. הדברים קרו רק מפני ש... הם קרו. ומה הלאה? אין גם ערובה לשום דבר בעתיד. גם את חיה פה בארץ, כמוני. את יודעת שאחת שאלות החביבות על האנשים היום היא "מה יהיה?" (כשתמיד מתלווה לזה מין אנחה כבידה ומבט נוּגֶה בעיניים). לאדם מאמין ישנה תשובה ברורה לשאלה הזו: "יהיה טוב! וודאי". מנין לו? מאיפה הביטחון? הוא שואב אותו ממקור אמונתו, באלוקים הטוב שמוביל את המציאות אל תיקונה. הוא מאמין שגם אם זה ייקח זמן ויהיה רצוף בעליות וירידות, הסוף הוא טוב בוודאי. לאדם הלא מאמין לעומת זאת, אין שום ביטחון שיהיה טוב. ייתכן שיהיה רע. רע מאוד. האם בעוד 30 או מאה שנה עדיין תהיה קיימת מדינת ישראל? האם יישארו עוד יהודים בעולם בעוד 3 או 4 דורות או שההתבוללות, האנטישמיות והשנאה הערבית תֵּאָכֵּל אותם? לדידו התשובות לשאלות האלו לא ברורות בכלל. כדי לחדד את הדברים אומר לך משפט חריף: את צודקת. שואה בעולם שיש בו אלוקים זה דבר קשה להבנה. אבל שואה בעולם שאין בו אלוקים זה קשה הרבה יותר! כי אז הרי זה דבר שיכול לחזור שוב ושוב ושוב, והפעם לא רק שליש מן העם היהודי ייכחד, אלא אולי כולו לגמרי, ח"ו. מישהו עַרֵב לך שלא? האם יש איזשהו כוח בעולם שיכול למנוע את זה? ____________________________
שאלות על אלוקים בחירה חופשית, סבל וייסורים, השואה והרע בעולם, הם נושאים המעלים שאלות כבידות משקל המעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו. בעקבות מכתב שהתקבל ב"חברים מקשיבים" המציג את הדברים בצורה נוקבת וחריפה, אנו רוצים להציע כמה כיוונים למחשבה ובירור הנושא את המכתב הבא קיבלנו ב"חברים מקשיבים" מנערה צעירה שביקשה להישאר אנונימית. למרות הניסוח התקיף והחריף שלו בחרנו להביא אותו כלשונו, כיוון שהתרשמנו שהדברים נכתבו מתוך כאב פנימי ומצוקה אמיתית. לאחר מכן מובאת תשובתנו. אנו מזמינים את הקוראים להוסיף תגובות ורעיונות שיכולים לתרום לבירור הנושא. ___________________________________ "שלום. אתם בטח לא רשאים לענות במקום אלוהים... אבל אתם ה'שליחים' שלו, לא? אלוהים- אם אתה בכלל קיים, אז יש לי דיבור קטן איתך. אולי אני איענש על כל דברי הכפירה, ועל ה'חטאים' הנוראים שלי, כמו לנסוע בשבת ולא לצום ביום כיפור- אבל נמאס לי. נמאס לי מהצביעות הזאת. לא רוצה לשמוע 'קדיש' ו'אל מלא רחמים' ועוד כל מיני תפילות שמפארות אותך, כשבעצם אני לא מבינה את מה יש לפאר בכלל. נמאס לי, שהדת הפכה להיות נחלתם של פנאטים קיצוניים, ולשפיות אין עוד מקום בה. נמאס לי, שבשר וחלב אסור, ורצח מותר. העולם הזה, שלכאורה בראת, מה יש להתפאר בו? לא מוכנה לקבל את הטענה שלאדם יש את הזכות לבחור והוא בחר בדרך הלא נכונה. לפי התנ"ך, כשהאדם בחר בדרך הלא נכונה- אתה השמדת את העולם. המבול, סדום ועמורה. כשלא האמינו בך- הענשת את העם, למרות שבעצם צריכה להיות להם הזכות לבחור במה להאמין! ותראה את העולם הזה- כל כך הרבה רוע, ומלחמות, ואיידס, ורעב ופיגועים. אולי תשלח עלינו איזה מטאור? שוב תשמיד את העולם. ריסֵט. ותתחיל מחדש. אבל לאור 'ההצלחות' הקודמות שלך, אולי בעצם עדיף שלא. אל כל יכול, איפה אתה בכלל? איפה היית בשואה, או בפיגוע בקו 2? איפה היית בפיגוע בצריפין? בדולפינריום? או בכל מאות האחרים. מאז ששמעתי על המושג הזה, "אלוהים", לא הבנתי איפה אתה. לא הבנתי למה. ואני עדיין לא מבינה. אין לי תשובות. ואף אחד גם לא יכול לדעת אם אתה קיים באמת. אולי עדיף שלא תהיה קיים. אני לא מבינה, איך זה שכל כך הרבה מאמינים בך. ולא רק הפנאטים, אלא גם אנשים אינטליגנטים וחושבים. אולי יש להם תשובות. לי אין. אני בכלל לא יודעת מה הפואנטה בלכתוב לך. אבל בעצם, אני גם לא מאמינה שאח שלי קיים עדיין, ואני בכל זאת כותבת לו. זה כנראה בא ביחד עם השריטה. אני" _________________________ "לשואלת היקרה, שלום. קשה היה לי לקרוא את מה שכתבת. קשה וכואב. ולא בגלל חריפות השאלות. האמת היא, שבשאלות שלך כמעט ואין שום חידוש. גדולים ממך שאלו אותן עוד הרבה לפנייך, ורבים עוד ישאלו אותן אחרייך. גם אני עצמי תוהה על חלק מהן לפעמים. אך אני מרגיש שמה שמכביד ומעיק עלייך יותר מכל הוא לא עצם השאלות, אלא נקודת המוצא ממנה הן נובעות. המקום ממנו את משקיפה על העולם, ושואלת את שאלותייך. מקום קר, אפל, קודר ופסימי. הנוף הנשקף משם לעינייך הוא רע ומר. ועל זה בדיוק את צועקת. ואני אומר 'צועקת', כי למרות שאת קוראת לדברייך 'שאלות', זו תהיה הטעייה לקרוא להן כך. מכתבך מורכב בעיקר מקביעות, טענות, סיסמאות ושאלות רטוריות. צר לי מאוד, אבל זה לא היה נשמע כמו סתם שאלות שמבקשות תשובה. זו הייתה זעקה. זעקה של כאב. כשאני מקשיב למנגינה שעולה מבין השורות של מכתבך אני שומע הרבה צער וכאב על סבלם של אנשים, הרבה רגישות ורצון להיטיב, וכל אלו הם דברים נפלאים ממש. אפילו ביחס לאלוקים, שכביכול את 'לא מאמינה בו', אי אפשר היה שלא לחוש בחיפוש, ברצון להרגיש, להבין ולגלות את הטוב ואת הצדק, שברור לך בתוככי לבבך שהוא קיים איפשהו. אך המקום בו את נמצאת וממנו את מסתכלת על העולם פשוט לא מאפשר לך לראות את מה שאת מבקשת. הוא רק גורם לך לתסכול ולזעם, ולמסקנות קודרות ופסימיות שלא מותירות הרבה תקווה. אינני בטוח במה שאני הולך לומר עכשיו (ואת מוזמנת לתקן אותי אם אני טועה) אבל נדמה לי שגם לך ברור שהמקום בו את נמצאת איננו המקום הנכון! את גם לא באמת רוצה להיות שם. היית מעדיפה להיות במקום אחר, טוב, עדין וטהור יותר. מקום ממנו אפשר יהיה לומר ולהזדהות באמת עם מה שאומרת התורה בסיום בריאת העולם: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". טוב מאוד. פשוט כך. זו הסיבה שבמכתב הזה אני לא מתכוון לנסות להציג תשובות לשאלות שלך. אני לא חושב שיהיה בכך טעם, לפחות לא בשלב הזה. אני חושב שעוד לפני כן צריך לדבר על נקודת המוצא, על המקום ממנו יש להשקיף על העולם, ורק אז לנסות ולשאול שוב את השאלות, את אותן שאלות ממש. אני משוכנע שאז הדברים ייראו לגמרי אחרת. ולא שאני טוען שאין שאלות. שאלות בהחלט יש. הדת גם לא מבטיחה תשובות לכל דבר. להיפך! היא דווקא מעוררת שאלות רבות משל עצמה. שאלות על מיהו האדם, מה משמעות חייו ומה ייעודו. אינני יודע אם חשבת על זה פעם אבל דווקא בעולם שבו יש אלוקים יש גם מקום לשאלות. על הנהגתו, על השגחתו, על מטרת העולם ועל תכלית הסבל, ועל עוד הרבה דברים אחרים. לא בטוח שיהיו בידינו תשובות על כל דבר, אבל לפחות את השאלות נוכל לשאול, וגם בזה יש הקלה רבה. נוכל לשאול בדיוק כמו ששאל אברהם ("האף תספה צדיק עם רשע?!") וכמו ששאל איוב ("אחת היא, על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה!"). כמו ששאל ירמיה ("מדוע דרך רשעים צלחה?!") וכמו ששאל משה ("למה הרעותה לעם הזה?!"), ועוד אלפים ורבבות של מאמינים לאורך כל הדורות (היה חשוב לי להביא את כל הדוגמאות הללו כדי להראות את מה שכתבתי בתחילת דבריי. את השאלות באמת לא את המצאת, הן נשאלו על ידי רבים וטובים עוד לפנייך, שגם ניסו לענות עליהן). בעולם ללא אלוקים, לעומת זאת, אין שום מקום לשאלות. למה? כי אין ולא אמורות להיות שום תשובות. אין הסבר, אין סיבה, ואין תכלית לשום דבר. הדברים קרו רק מפני ש... הם קרו. ומה הלאה? אין גם ערובה לשום דבר בעתיד. גם את חיה פה בארץ, כמוני. את יודעת שאחת שאלות החביבות על האנשים היום היא "מה יהיה?" (כשתמיד מתלווה לזה מין אנחה כבידה ומבט נוּגֶה בעיניים). לאדם מאמין ישנה תשובה ברורה לשאלה הזו: "יהיה טוב! וודאי". מנין לו? מאיפה הביטחון? הוא שואב אותו ממקור אמונתו, באלוקים הטוב שמוביל את המציאות אל תיקונה. הוא מאמין שגם אם זה ייקח זמן ויהיה רצוף בעליות וירידות, הסוף הוא טוב בוודאי. לאדם הלא מאמין לעומת זאת, אין שום ביטחון שיהיה טוב. ייתכן שיהיה רע. רע מאוד. האם בעוד 30 או מאה שנה עדיין תהיה קיימת מדינת ישראל? האם יישארו עוד יהודים בעולם בעוד 3 או 4 דורות או שההתבוללות, האנטישמיות והשנאה הערבית תֵּאָכֵּל אותם? לדידו התשובות לשאלות האלו לא ברורות בכלל. כדי לחדד את הדברים אומר לך משפט חריף: את צודקת. שואה בעולם שיש בו אלוקים זה דבר קשה להבנה. אבל שואה בעולם שאין בו אלוקים זה קשה הרבה יותר! כי אז הרי זה דבר שיכול לחזור שוב ושוב ושוב, והפעם לא רק שליש מן העם היהודי ייכחד, אלא אולי כולו לגמרי, ח"ו. מישהו עַרֵב לך שלא? האם יש איזשהו כוח בעולם שיכול למנוע את זה? ____________________________