משפט שמני
נכון, כך קוראים לזה, אבל בעצם זה מטעה, כי הכוונה לכל הצורות (נדמה לי שיש שש או שבע) שבהן הנשוא אינו פועל, ולא רק כשהוא שם עצם. ייתכן שללומדים היה קל יותר להבין את העניין אילו קראו לו "המשפט הבלתי פעלי". מובן שהכוונה, ליתר דיוק היא צירופים: ש"ע = צירוף ש"ע וכו'.] הנשוא יכול להיות - שם עצם: התפוח הוא פרי. [האוגד {כאן="הוא"} נחוץ בדרך כלל]. [בכלל זה שם פרטי: המנהל הוא איציק. העיר השנייה היא לונדון]. שם תואר: התפוח ירוק. [האוגד אפשרי אבל בדרך כלל אינו נחוץ: התפוח הוא ירוק]. צירוף יחס: הילדים בחצר. [כנ"ל: הילדים הם בחצר. נשמע מסורבל כי בצירוף יחס מסתתר בעצם פועל הימצאות, ואנו מבינים זאת כ"הילדים נמצאים בחצר"]. שם מספר: הפתרונות הם שניים. מילה מודַלית [איסור, היתר, המלצה וכו]: צריך לסיים. {כאן צריך=נשוא} מצווה לתרום דם. אפשר לצאת. אסור לעשן. מותר לאכול. יש או אין: אין זמן. יש מבין?