שאלות
- פותח הנושא Assiduous
- פורסם בתאריך
שאלות על שתי צורות ייחודיות במשנה תורה לרמב"ם שנדפס מחדש
על ידי מפעל משנה תורה, ובהשתתפות חבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר יחיאל קארה (עורך משנה). אני מדגיש את זה כדי לתת קצת רקע על המהדורה המושקעת הזאת ברמת הניקוד והדקדוק וכו', לא מדובר בשגיאות כתיב אלא במשהו עקבי שמבוסס היסטורית כפי הנראה ועליו באתי לשאול ולדעת הסבר.
שמתי לב שבאופן עקבי, במהדורת הרמב"ם הזאת המתיימרת לייצג את המהדורה שיצאה מתחת ידי הרמב"ם לכאורה, הה"א של פעלים בזמן עבר נעלמת ובנוסף לכך המילה נהגית באופן אחר.
מספר דוגמאות מספר נשים:
מי שָׁזִינָּת (=שזינתה) תחת בעלה (הלכות אישות כד,י)
ואלו הדברים שאם עָשָׂת (=עשתה) אחד מהן עברה על דת משה (אישות כד, יא)
ואם מִחָת (=מחתה) לא איבדה פרנסתה (אישות, כ, יג).
שָׁהָת (=שהתה) עשר שנים ולא ילדה (אישות טו, ח).
צורה נוספת פעלי ל"א בנקבה, החלפת הא' בתי"ו.
וכן אם יצתה (כלומר יצאה) בראשה פרוע מחצר לחצר (אישות כד, יד)
מתוך הערת העורכים בהקדמת הספר:
"מילים מיוחדות נוקדו בנאמנות (הדגש במקור, Assiduous) למקור כניקודן בכתב ידו של הרמב"ם בפירושו למשנה"
מה המקור לצורות הנ"ל ומה ההסבר להן?
על ידי מפעל משנה תורה, ובהשתתפות חבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר יחיאל קארה (עורך משנה). אני מדגיש את זה כדי לתת קצת רקע על המהדורה המושקעת הזאת ברמת הניקוד והדקדוק וכו', לא מדובר בשגיאות כתיב אלא במשהו עקבי שמבוסס היסטורית כפי הנראה ועליו באתי לשאול ולדעת הסבר.
שמתי לב שבאופן עקבי, במהדורת הרמב"ם הזאת המתיימרת לייצג את המהדורה שיצאה מתחת ידי הרמב"ם לכאורה, הה"א של פעלים בזמן עבר נעלמת ובנוסף לכך המילה נהגית באופן אחר.
מספר דוגמאות מספר נשים:
מי שָׁזִינָּת (=שזינתה) תחת בעלה (הלכות אישות כד,י)
ואלו הדברים שאם עָשָׂת (=עשתה) אחד מהן עברה על דת משה (אישות כד, יא)
ואם מִחָת (=מחתה) לא איבדה פרנסתה (אישות, כ, יג).
שָׁהָת (=שהתה) עשר שנים ולא ילדה (אישות טו, ח).
צורה נוספת פעלי ל"א בנקבה, החלפת הא' בתי"ו.
וכן אם יצתה (כלומר יצאה) בראשה פרוע מחצר לחצר (אישות כד, יד)
מתוך הערת העורכים בהקדמת הספר:
"מילים מיוחדות נוקדו בנאמנות (הדגש במקור, Assiduous) למקור כניקודן בכתב ידו של הרמב"ם בפירושו למשנה"
מה המקור לצורות הנ"ל ומה ההסבר להן?
תשובות
א. 'הה"א של פעלים בזמן עבר נעלמת' = צורן הנטייה של נסתרת (גוף שלישי נקבה). אבל בפעלים מגזרת ל"י (כמו אלה שהבאת) כבר יש צורן נקבה – התי"ו. נראה שמדובר כאן בצורה קדומה יותר, לפני הוספת הה"א. ראה הסבר של האקדמיה ללשון:
 
עניין לעצמו היא צורת העבר־נסתרת, כגון בָּנְתָה. מניין הגיעה התי"ו למילה? נשווה זאת לצורה כָּתְבָה – אך לא כפי שהיא מוכרת לנו כיום אלא כפי שהייתה בשלב הקדום: כַּתַבַת. האות האחרונה היא ת' הנקבה, ובסוף המילה היא נאלמה (במקומה נכתבת אם הקריאה ה"א). התי"ו השתמרה בצורות נוטות כגון כְּתָבַתּוּ (היא כתבה אותו; והשוו גם מַלְכָּה – מַלְכַּת־, מַלְכָּתִי). אם כן הצורה המקורית הייתה בַּנַיַת. היו"ד והתנועה שלפניה נשלו (לפי הכלל הקודם), והתקבלה הצורה בַּנַת. לצורה מעין זו יש תיעוד במקרא וגם מחוצה לו כגון עָשָׂת (=עשתה) בויקרא כה, כא. הצורה בַּנַת הייתה אמורה להפוך לצורה בָּנָה (כפי שכתבַת שכַּתַבַת נעשתה כָּתְבָה כּתבָה), אלא שצורה זו כבר הייתה תפוסה לזכר. בהמשך – בהשפעת הדגם הרגיל של צורות העבר־נסתרת – נוספה לה סיומת הנקבה ־ָה, וכך התקבלה צורה בעלת שתי סיומות נקבה: בָּנְתָה.
http://hebrew-academy.org.il/2015/12/23/היוד-בפעלים-מגזרת-לי/
[היו"ד בפעלים מגזרת ל"י]
 
ב. אנלוגיה בין גזרות ל"א לל"י אופיינית ללשון חז"ל. אם תפתח את המשנה תראה דוגמאות רבות, למשל "לקרות" במקום "לקרוא" או "מצינו" תמורת "מצאנו".
א. 'הה"א של פעלים בזמן עבר נעלמת' = צורן הנטייה של נסתרת (גוף שלישי נקבה). אבל בפעלים מגזרת ל"י (כמו אלה שהבאת) כבר יש צורן נקבה – התי"ו. נראה שמדובר כאן בצורה קדומה יותר, לפני הוספת הה"א. ראה הסבר של האקדמיה ללשון:
 
עניין לעצמו היא צורת העבר־נסתרת, כגון בָּנְתָה. מניין הגיעה התי"ו למילה? נשווה זאת לצורה כָּתְבָה – אך לא כפי שהיא מוכרת לנו כיום אלא כפי שהייתה בשלב הקדום: כַּתַבַת. האות האחרונה היא ת' הנקבה, ובסוף המילה היא נאלמה (במקומה נכתבת אם הקריאה ה"א). התי"ו השתמרה בצורות נוטות כגון כְּתָבַתּוּ (היא כתבה אותו; והשוו גם מַלְכָּה – מַלְכַּת־, מַלְכָּתִי). אם כן הצורה המקורית הייתה בַּנַיַת. היו"ד והתנועה שלפניה נשלו (לפי הכלל הקודם), והתקבלה הצורה בַּנַת. לצורה מעין זו יש תיעוד במקרא וגם מחוצה לו כגון עָשָׂת (=עשתה) בויקרא כה, כא. הצורה בַּנַת הייתה אמורה להפוך לצורה בָּנָה (כפי שכתבַת שכַּתַבַת נעשתה כָּתְבָה כּתבָה), אלא שצורה זו כבר הייתה תפוסה לזכר. בהמשך – בהשפעת הדגם הרגיל של צורות העבר־נסתרת – נוספה לה סיומת הנקבה ־ָה, וכך התקבלה צורה בעלת שתי סיומות נקבה: בָּנְתָה.
http://hebrew-academy.org.il/2015/12/23/היוד-בפעלים-מגזרת-לי/
[היו"ד בפעלים מגזרת ל"י]
 
ב. אנלוגיה בין גזרות ל"א לל"י אופיינית ללשון חז"ל. אם תפתח את המשנה תראה דוגמאות רבות, למשל "לקרות" במקום "לקרוא" או "מצינו" תמורת "מצאנו".
אנלוגיה בין הגזרות קיימת גם בימינו, הן רשמית הן לא-תקנית
הסיבה ברורה: יש דמיון רב בהגייה ביניהן, ובשני המקרים מדובר באותיות אהו"י שנאלמות בסוף השורש.
 
אנלוגיה רשמית בימינו לא קיימת במערכת הפועל עצמה (יש קצת צורות בינוני ושמות פעולה, ששייכים למערכת השם).
 
דוגמאות ל"א שמתחזות לל"י:
בבינוני פעול: קרוי, מצוי, סמוי, נשוי, חבוי
במשקל קיטול: ריפוי, חיטוי, מילוי, ביטוי
במשקל קַטָּל: קנאי,
במשקל קְטָל: טלאי
ועוד: מלית, תמלית,
 
דוגמאות ל"י שמתחזות לל"א (במשקלים שנגמרים ב-םָה):
הקטלה: הרצאה, השוואה, הוראה, הסוואה, הלוואה
ועוד: משוואה, תחלואה
 
מערכת הפועל (התקנית) בעברית החדשה מבוססת על המקרא ומבחינה בין ל"י לל"א. עם זאת, הציבור הרחב לא בהכרח מבחין, ושכיח לשמוע פועלי ל"א נהגים כמו ל"י. ודאי מוכרות לך צורות כמו:
*למלות (במקום למלא), *ריפָּא (במקום ריפֵּא), *התחבָּא (במקום התחבֵּא), *ממולֶּא (במקום ממולָּא) ועוד.
 
הסיבה ברורה: אנלוגיה כזאת קיימת בשורשים האלה (בצורות אחרות), ויש דמיון הגייה רב בין הגזרות, במקרים רבים רוב צורות הנטייה זהות ורק מיעוטן שונה.
 
למה דווקא בלשון חז"ל התרחשה אנלוגיה מלאה? על כך איני יודעת לענות. אולי יש מאמרים בנושא שמציעים תשובה, אם כי מניסיוני במקרים רבים התשובה היא "ככה". אנחנו יכולים להצביע על ההיגיון מאחורי תהליכים לשוניים (וזה קל יותר כשאפשר להצביע על השפעה חיצונית, למשל של שפה זרה) אבל כשמדובר בהתפתחות פנימית באותה שפה, מדוע הם קרו בנקודת זמן מסוימת ולא אחרת, או למה דווקא כך ולא אחרת, אלה לרוב לא תשובות שהבלשנות יכולה לספק.
הסיבה ברורה: יש דמיון רב בהגייה ביניהן, ובשני המקרים מדובר באותיות אהו"י שנאלמות בסוף השורש.
 
אנלוגיה רשמית בימינו לא קיימת במערכת הפועל עצמה (יש קצת צורות בינוני ושמות פעולה, ששייכים למערכת השם).
 
דוגמאות ל"א שמתחזות לל"י:
בבינוני פעול: קרוי, מצוי, סמוי, נשוי, חבוי
במשקל קיטול: ריפוי, חיטוי, מילוי, ביטוי
במשקל קַטָּל: קנאי,
במשקל קְטָל: טלאי
ועוד: מלית, תמלית,
 
דוגמאות ל"י שמתחזות לל"א (במשקלים שנגמרים ב-םָה):
הקטלה: הרצאה, השוואה, הוראה, הסוואה, הלוואה
ועוד: משוואה, תחלואה
 
מערכת הפועל (התקנית) בעברית החדשה מבוססת על המקרא ומבחינה בין ל"י לל"א. עם זאת, הציבור הרחב לא בהכרח מבחין, ושכיח לשמוע פועלי ל"א נהגים כמו ל"י. ודאי מוכרות לך צורות כמו:
*למלות (במקום למלא), *ריפָּא (במקום ריפֵּא), *התחבָּא (במקום התחבֵּא), *ממולֶּא (במקום ממולָּא) ועוד.
 
הסיבה ברורה: אנלוגיה כזאת קיימת בשורשים האלה (בצורות אחרות), ויש דמיון הגייה רב בין הגזרות, במקרים רבים רוב צורות הנטייה זהות ורק מיעוטן שונה.
 
למה דווקא בלשון חז"ל התרחשה אנלוגיה מלאה? על כך איני יודעת לענות. אולי יש מאמרים בנושא שמציעים תשובה, אם כי מניסיוני במקרים רבים התשובה היא "ככה". אנחנו יכולים להצביע על ההיגיון מאחורי תהליכים לשוניים (וזה קל יותר כשאפשר להצביע על השפעה חיצונית, למשל של שפה זרה) אבל כשמדובר בהתפתחות פנימית באותה שפה, מדוע הם קרו בנקודת זמן מסוימת ולא אחרת, או למה דווקא כך ולא אחרת, אלה לרוב לא תשובות שהבלשנות יכולה לספק.
בנוסף למה שכתבה טריליאן
אציין שבלשון התנאים, שממנה הושפעה כתיבת ספר "משנה תורה", הצורה המסתיימת בתי"ו היא הצורה הסדירה.
וראה מאמרו המקיף של בר אשר "הנסתרת בעבר בפועלי ל״י-ל״א בלשון התנאים" (באתר דעת: [URL]http://www.daat.ac.il/daat/vl/barasher/barasher16.pdf[/URL]). שם תוכל לקרוא גם על יחסי התפוצה בין הצורות בלשון חכמים וגם על ההשערות ההיסטוריות.
אציין שבלשון התנאים, שממנה הושפעה כתיבת ספר "משנה תורה", הצורה המסתיימת בתי"ו היא הצורה הסדירה.
וראה מאמרו המקיף של בר אשר "הנסתרת בעבר בפועלי ל״י-ל״א בלשון התנאים" (באתר דעת: [URL]http://www.daat.ac.il/daat/vl/barasher/barasher16.pdf[/URL]). שם תוכל לקרוא גם על יחסי התפוצה בין הצורות בלשון חכמים וגם על ההשערות ההיסטוריות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.