שאלת המיליון (אולי טריגר, "דכאוני")

[BeraBera]

שאלת המיליון (אולי טריגר, "דכאוני")

האם באמת אפשר לצאת מזה?
אנשים נאבקים בדיכאון כי הם מקווים שיהיה יותר טוב, לא?
השאלה האם באמת יכול להיות "יותר טוב".
סטטיסטית. אנשים יוצאים מזה? לומדים מטעויות, מצליחים להימנע מהן? אומרים שכן. יש מקור לזה? זה ב-א-מ-ת נכון? ואיך אני אדע אם אני אחת מהם?
אם אני אמשיך להיאבק ולא להיכנע לדיכאון, ההמשך יהיה שווה את זה? זה יהיה תלוי בי בכלל?
ואולי כדאי לשקוע בדיכאון? לתת לו לנצח, לקבל אותו. אולי הוא יבטיח חיים קצרים וכואבים במקום חיים ארוכים וכואבים, שמנסים שיהיה בהם טוב ומתאכזבים?

 

[BeraBera]

רק

שזה אף פעם לא מאוחר מדי להיכנס לדיכאון. אבל הוא כן מקשה על האפשרות לשנות את המצב ושיהיה יותר טוב.
שכחתי ששמתי לעצמי הגבלת זמן למתי שאני יכולה להרשות לעצמי להיכנס לדיכאון שוב אם המצב לא ישתנה. יש לי עוד הרבה זמן לזה...
מצטערת על פוסטים רנדומליים ומטרידים

 

[Lady Stark]

לא ממש הבנתי את העניין של הגבלת הזמן

אשמח אם תסבירי. אני לא חושבת שדיכאון הוא בחירה. אבל מה שעושים איתו זו כן בחירה.
אבל לשאלתך, אפשר לצאת מזה. נכון, האישיות שלנו לא משתנה לחלוטין. וגם לא צריכה להשתנות. ואלה תהליכי חשיבה שאנחנו סוחבים רוב החיים. בגלל זה קשה לך כרגע לחשוב על החלמה.

אבל אם מטפלים בזה ומגיעים למצב בו מצליחים להבדיל בין שקר לאמת, ומבדילים בין עיוותי חשיבה לחשיבה בוגרת ובריאה, אפשר להרגיש הרבה הרבה יותר טוב וגם להיות מסופקים מהדרך.
את עוד מאוד צעירה. באמת.
אני לא זוכרת אם שאלתי אותך אם את הולכת לטיפול. כי זו נקודת פתיחה טובה.

 

[BeraBera]

אני בטיפול (טריגר)

וברור לי שדיכאון זה לא עניין של בחירה. ואני מסכימה, לפחות אצלי, מה שעושים אתו זאת כן בחירה. אצלי, מדי פעם אפשר לנסות "לצאת" ממנו, או להחמיר אותו. למשל כשיש עיוותי חשיבה- להכיר בכך שאלו עיוותים, לנסות שלא להקשיב למחשבות, או פשוט לא. פשוט "לזרום" איתן.
או שאני בכלל לא יודעת. אולי זה לא דיכאון, אולי אני חושבת על משהו אחר. יש בי שני צדדים הרבה פעמים: אחד שרוצה שהכל יהיה טוב, ואחד שרוצה שהכל יהיה רע, עד שאני ארצה למות ואפגע בעצמי. אם אני "זורמת" עם הצד שרוצה שהכל יהיה רע- זה די מהר מוביל לדיכאון.

אני כל הזמן מתפתה להיכנע לצד הזה. הוא תמיד שם. תמיד יש לי את האפשרות לשים לעצמי מטרה שיש עוד סיכוי שאני אוכל לעמוד בה, וזה להחמיר את המצב שלי.
אני מרגישה כאילו שזה יהיה הרבה פחות גרוע ממצב בו אני אשנא מאוד את החיים שלי בעתיד, ואמשיך לנסות להרגיש טוב.

והייתה תקופה לפני כמה זמן שזה מאוד הטריד אותי. שחשבתי אם כדאי לי למות, אם כדאי לי לשכנע את עצמי שזה מה שאני באמת רוצה, במקום לטרוח ולנסות לצאת מזה בלי הבטחה שמשהו מזה באמת יעזור. כבר עברו כמה שנים מאז שזה התחיל, וזה עדיין לא עבר לגמרי- לפחות עדיין לא תפקדתי כמו מלפני שזה התחיל.
אבל המטפלת אמרה שהמצב עוד ישתפר. שהיא מאמינה בזה, שהיא ראתה אנשים במצב דומה שיצאו מזה. היא גם אמרה שאני כנראה אראה שיפור עם הזמן. אני בעקרון, מאמינה לה. רק שוכחת מדי פעם.

וכדי להשקיט את השכנועים העצמיים שלי שכדאי לי לוותר ולשאוף למות במקום, החלטתי שאני אשקול את זה מחדש בצורה רצינית עוד שלוש שנים. תלוי אם משהו השתנה, אם למדתי משהו. לא שאני אהיה חסינה לדיכאון עד אז, אני פשוט לא ארצה את זה רציונלית.
בצורה מסוימת, זה מאוד מרגיע, כי אם לא הייתי נותנת את השלוש שנים האלו... הייתי הולכת על עכשיו.

אני יודעת שהעבר לא בהכרח מעיד על העתיד... למרות שאני מפחדת שהעבר יהיה כמו העתיד. אני יודעת שדפוסי חשיבה בריאים יכולים לשפר את ההרגשה. השאלה אם הם מספיקים. אם יש גבול לכמה שהם יכולים לעזור.

בינתיים... אני לא מתכננת יותר לייאש את עצמי (במתכוון לפחות)
בתקווה שזה יפעל. ובעזרת הטיפול.

בכל מקרה תודה על ההתייחסות ולילה טוב.

 

[Lady Stark]

אני יכולה להזדהות עם כל מה שכתבת

ומציעה שגם המחשבות על לשקול הכל מחדש הן חלק מעיוותי החשיבה.
אני ממש מרוצה לשמוע את ההבנה שלך את המצב. ואת החשיבות של שבירת דפוסי חשיבה הרסניים. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בטיפול שלי, ועדיין אחרי שנים של טיפול ממשיכה לזהות עיוותי תפישה שלא שמתי לב אליהם קודם.
וכן, לפעמים לצאת או להיכנס לאפיזודה זה גם סוג של בחירה. לא תמיד מודעת.

תחזרי אלינו. נשמח לתמוך בך וגם לקבל את האינפוט שלך לגבי אחרים כאן בפורום.

 

[LsMs]

לא ...אפשר כדאי ורצוי לצאת מזה

אני דוגמה לכך...

כשהייתי בת 13 עד גילאי 19 הייתי בדכאון קליני ולא ידעתי שאני בדכאון קליני הייתי מטורללת וירדתי מהפסים..לגמרי!! זה היה מפחיד לשהות בקרבתי איבדתי את כל החברים שלי את כל הכסף שהיה לי והייתי עסוקה בפעילויות נוראיות כאלה ואחרות...

בגיל 19 החלטתי שלמרות כל הקשיים ולא ידעתי שיש לי בעיות (פחדתי קצת ללכת לטיפול ..קצת הרבה) התחלתי ללמוד..בגיל 21 התחלתי גם ללכת לטיפול מקיף לטפל בבעיה עברה שנה קיבלתי אבחון למצבי גיל 22 התחלתי להיות מטופלת בכדורי אנטי חרדה ודכאון (SSRI) המשכתי עם הטיפול עד גיל 24 (נגמר לי בגיל הזה הכסף ..לא קיבלתי כסף מההורים הלכתי דרך הקופה וכל מה שהרווחתי כמעט הלך על זה) עשיתי המון פייטים עם עצמי וואלה...עכשיו יש לי חברים..יותר מזה אני מכריחה את עצמי בכל מסגרת שאני נופלת אליה ליצור חבר אחד נוסף...אני עובדת..חוסכת קצת את הכסף שיש לי ולמדתי להתנהל יותר טוב עם כסף (עדין גרה אצל ההורים ואין לי רכב..אבל אני בדרך לשם) יצאתי ללא מעט דייטים הייתי בלא מעט מערכות יחסים וכל הבעיות שהיו לי בהם (שנבעו מההפרעה של הדכאון והפרעות אכילה) פגו ונעלמו..וכעת במערכות יחסים אני בן אדם נורמלי מתפקד ובן זוג למופת...

כל הפרסונה הזאת שנהייתי החברותיות ההתנהלות היומיומית התקינה והבריאה נפשית וגם אפילו התחלתי לחזור לחוג שאני אוהבת שזה אומניות לחימה כי זה עושה לי טוב...זה לא היה קורה אם לא הייתי מתמידה בטיפול ולוקחת כדורים...
דכאון היא מחלה איומה..למען האמת כל מחלת נפש היא מחלה איומה אבל הצעד הראשון כדי לצאת מזה הוא להבין שזוהי מחלה...אפשר לחיות איתה ושהיא תהיה תחת שליטה ולא תשתלט לך על החיים...אם אתה מאוזן איתה אתה תתחיל להרגיש טוב...שדות הכאב ממוזערים לרמה סבירה וקבילה והגיונית שניתן לשאת...העוצמות דועכות...ומגוון הרגשות שחווים הוא גדול יותר...אני חושבת שזה מה שנקרא שפיות ...סביר להניח שאני אצטרך לקחת ציפרלקס לכל ימי חיי בשל המחלה הקלינית שלי...אבל..אם זה המחיר שצריך לשלם כדי שיהיה לי שוב חיים...זה בהחלט שווה את זה

 

[טולטול1510]

שאלת שאלה שהתשובה עליה

מורכבת...
אנשים נאבקים בדיכאון כי הם מקווים שיהיה יותר טוב כי הם יודעים שיכול להיות יותר טוב (ואם התמזל מזלם הם אפילו זוכרים את היותר טוב הזה).
אפשר לצאת מזה אבל זה לא פשוט, זו מלחמת קיום אבל ניתן לנצח בה, אם לא בקרב, לפחות במערכה.
אני חושבת שכדאי לתת את הצ'אנס לנצחון בדיכאון ושווה לבדוק כל דרך אפשרית שמתאימה לך. יש המון אפשרויות טיפול בין אם טיפול תרופתי, שיחות ייעוץ, פסיכותרפיה או DTMS ששמעתי שפרופ' לבקוביץ' מטפל בזה ושזה אפקטיבי. את פשוט צריכה לחפש את השיטה שתעשה לך טוב ואפילו תנסי כמה אופציות עד שתראי שמוקל לך.
נכון שלפעמים הפתרון הקל הוא לשקוע ואני יודעת שממש קשה למשוך את עצמך מהתהום, אבל אל תוותרי לו בקלות, לדיכאון מגיע לך להיות קצת יותר מאושרת.

מחבקת וירטואלית.