שאלת סקר:מה יחסכם ליולדת של ילדכם/

[קשה7]

שאלת סקר:מה יחסכם ליולדת של ילדכם/

האם אתם מרגישות חמלה אמפטיה או להיפך כעס רב?

 

[KallaGLP]

קשה מאוד לפתח רגשות כלשהם

כלפי אדם שמעולם לא פגשתי. יש לי חמלה באופן כללי כלפי אמהות ביולוגיות שנסיבות חייהן באמת היו כאלה שאילצו אותן למסור את הילדים לאימוץ בעל כורחן כי ממש לא הייתה ברירה אחרת. במקרה של הביולוגית של בתי, ידועים לי פרטים על נסיבות המסירה שגורמים לי לחשוב שבהחלט הייתה לה ברירה אחרת ושהתנהגותה סביב כל העניין לא הייתה התנהגות שהייתי מצפה ממישהי שבאמת אכפת לה מגורל בתה. לכן, אני מסתייגת במקרה שלה ממעשה המסירה ומההתנהגות שהובילה לכך. יחד עם זאת, זה לא משהו ברמה אישית, אלא ברמה עקרונית: אני מסתייגת מהתנהגות כזאת אצל כל אדם באשר הוא אדם. אותה אישית לא מכירה ואין לי תחושות אישיות בקשר אליה.

 

[חייכנית2]

באופן אולי מפתיע

אני לא חושבת עליה מטוב ועד רע .

 

[China8]

יחס של הכרת תודה

שהביאה לעולם כזו ילדה מדהימה, מוכשרת וחכמה, תכונות שלא הגיעו מריק.
אני מרגישה שיום אחד עוד נפגוש אותה.
בכל יום הולדת של ביתי אני חושבת האם היא חושבת עליה, זוכרת אותה, מתגעגעת אליה. אני רוצה לחשוב שכן....
עם זאת, אני חושבת שהיה משהו מאד אכזרי בנטישה שלה, בדרך שנעשתה ולי לא קל עם זה. אני יודעת שגם לביתי בודאי לא יהיה כאשר תתוודע אל העובדות

 

[year of the cat]

המון רגשות חמים וחיוביים

עד כדי כך שאני צריכה לרסן את עצמי
הייתי שמחה למצוא אותה ולחבק אותה ולהגיד לה תודה
זה לחלוטין לא ראציונלי, אבל לא משהו שיש לי השפעה עליו

קראתי מספר פעמים מילים חמות שכתבו נשים לפונדקאיות שילדו את הילדים שלהן
והזדהיתי מאוד, עד כדי כך

 

[דניאלה111111]

בעיקר אסירת תודה

גם אני מרגישה בעיקר אסירת תודה שבזכות האמא הביולוגית יש לי את המתוק שלי ועל שהורישה לו, יחד עם האבא הביולוגי, את שלל התכונות המדהימות שיש לו.
עם זאת, כמובן, יש גם צביטה בלב סביב נסיבות חייה, נסיבות המסירה לאימוץ וכולי.

 

[עכשיותורי]

תחושת תודה עמוקה

אין בי כעסים
יש בי חמלה לאחיו הביולוגים שהוצאו גם הם מהבית והועברו למשפחה אומנת

 

[liאת1]

חמלה מעורבת בעצב

על נסיבות חייה שהובילו אותה לאן שהובילו
ותקווה גדולה, שלא יוולדו לה ילדים נוספים (הבן שלי אינו היחידי שלא יכלה לגדל)

 

[אבי351]

איני מרגיש דבר אליה את האמת וכמעט לא

חושב עליה בכלל מבחינתי בני שלי מאז ומתמיד

 

[נגה לביא]

אין לנו יחסים איתה

עיקר יחסינו איתה הם דרך זיו.
זיו רוצה להכיר אותה.
זיו חולמת עליה.
זיו מספרת עליה סיפורים.
אבל אלו הם יחסים קטועים מאוד, שלרוב אינם שם.

לא כועסת עליה,
לא חומלת עליה,
לא מלאת אמפטיה כלפיה.
כדי לחוש את תחושות שכאלו, עלי להכיר את נשוא הרגשות אך אותה איני מכירה. אני מקווה שזיו תצליח למצוא אותה, אם זיו תחפש אותה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה לזיו, אם התנאים במשפט הקודם יתקיימו. אך אלו שאיפות הקשורות לזיו ולא אליה.

היא, עבורי, בעיקר קיימת. נתון בחיי כמו אור יום, כמו חשכת הלילה, כמו אוויר לנשימה, דברים הקיימים ושאני זקוקה להם, אך איני מקיימת איתם שום מערכת יחסים ואין לי רגשות כלפיהם.

 

[גמבה מתולתלת]

שום יחס, לא חשבתי עליה ולו פעם אחת

 

[משתפרת]

היחס שלי השתנה עם השנים

בהתחלה- חשבתי שכשמסרה את התינוק שילדה לאימוץ היא סיימה את תפקידה כהורה ויצאה מחייו- ומחיינו. כשלינדו גדל וגילה ענין במוצאו ובמשפחתו הביולוגית יצא שגם אני הקדשתי יותר מחשבה לאמו הביולוגית.
לעולם לא אוכל להבין כיצד אישה מסוגלת להמשיך בחייה ולשלוח את התינוק שלה לחיים אחרים. אנחנו כל כך מחוברים לילדים שלנו, שאינני מסוגלת לקלוט איך אפשר להפרד מהם. עם השנים הפנמתי שיש כמה וכמה תופעות שאינני מבינה, אך הן קיימות. וכך אני מקבלת שבחיים אחרים של אדם אחר נוצר מצב כזה. לא מבינה, אך מקבלת. ברור לי שהאם הביולוגית של לינדו היתה צריכה להקלע למצוקה גדולה כדי לנקוט בצעד הזה, ואינני נכנסת לבדיקה אם מדובר במצוקה פיזית, נפשית, כלכלית או שילוב שלהן. מצוקה. אני מסוגלת לחוש חמלה כלפי אדם שנקלע למצוקה כזו. אני גם חשה שהיא הפסידה בגדול כאשר איפשרה לנו לקבל את הקשר, החום והאהבה של לינדו. גודל ההפסד שלה כגודל הרווח שלנו.
בתקופות שלינדו חש בקושי בגלל הנטישה שחווה (היא מסרה אותו לאימוץ בצורה מסודרת ודאגה לסידורו, ואת זה אמרנו לו מההתחלה, אך בחוויה שלו- הוא ננטש) הרגשתי גם מידה מסויימת של כעס כלפיה, בגלל האחריות לסבל של בני. אך הכעס הזה ממותן בגלל ההכרה שלי במצוקה שלה.

 

[נתנאלה2]

אנחנו עדיין לא מכירות ובודאי לא

נכיר לעולם,
ועדיין לא פגשתי בבן שלה,
אבל אני מקנאת בה!
על היכולת שלה להכנס להריון, להחזיק עד סופו, ללדת.
אני בזה לה, על כך שויתרה על בשר מבשרה, איך אפשר?
אני מרחמת עליה, על הנסיבות שהביאו אותה לכך.
וקצת מוקירה לה תודה.

בקיצור בליל של רגשות.

 

[fatfat]

מכלול של רגשות

בניגוד לרובכם אני זכיתי לפגוש אותה.

קודם כל אסירות תודה על שהביאה לעולם שתי בנות כאלה מדהימות ושבאמת הרעיפה עליהן אהבה כשהיו אתה, מה שהפך אותו לפחות פגועות במישור של ההתקשרות הראשונית.

חמלה על כך שנסיבות חייה הובילו לכך שלמרות אהבתה לא היתה מסוגלת לתפקד כאם ולכן הן נלקחו ממנה.

תחושה שבמידת מה אני ברת מזל כי בשל הקשיים שלה אני זכיתי באוצרות שלי. כמובן שתחושה זו מלווה ברגשות אשמה למרות שברור לי שלא אני גרמתי למצבה.

צער על שהיום אין לי שום דרך ליצור אתה קשר, לספר לה על איך הבנות מתפתחות ופורחות, לשלוח לה תמונות שתראה איזה יפיפיות הן, לספר לה על הכישרונות הברוכים שירשו ממנה וכל דבר אחר שישקיט
את החרדה שלה לגורלן, את התהיות האם טוב להן או לא.

אין בי שום כעס כלפיה. אם יש כעס הוא כלפי הביולוג, אבל זה כבר לשרשור אחר.

 

[חייכנית2]

סליחה,משהו מהצד

המילה הזאת ביולוג מוזרה לי. מזכירה לי ביוטופ מעבדתי,לא מבינה איך הגיעה לז'רגון האימוצי...
האב הוא אב ביולוגי...

 

[משתפרת]

כביולוגית בהכשרתי, מצטרפת להסתייגות.

 

[דניאלה111111]

מזדהה עם דברייך פאטפאט, ובטוחה שהביולוג נכתב

בהומור. די מצחיק האמת.

 

[Otisco 12]

מורכב...

אותי תמיד מדהים כול פעם מחדש ששלוש אמאות ביולוגיות שונות מעורבות בחיי...

התחושות מאד מעורבות ומשתנות עם השנים. בשנים הראשונות שלי כאמא הייתי מאד עסוקה במחשבה עליהן, מי הן, מה הן הרגישו בוויתור על ילדותיהן, מה הן מרגישות היום. הרגשתי חמלה וצער על כך שהן היו צריכות לעשות את המעשה הקשה הזה, וגם תחושת הודיה על כך שבחרו להמשיך את הריונן ולא לעשות הפלה, וכמובן על הילדות שהן יצרו.

לא היה לי כעס עליהן מכיוון שקשה לשפוט אותן.

היום, אני פחות חושבת עליהן מנקודת המבט שלי, אבל מאד עסוקה בלנסות לראות אותן מתוך נקודת המבט של בנותיי. לאחת אני מרגישה שעדיין קשה להבין (ואולי רק לבטא) את תחושותיה לגבי האישה שילדה אותה, השנייה לעומת זאת כבר ביקשה לפגוש אותה. היא אפילו יום אחד אמרה לי שהיא דואגת לה

. אני לא מרגישה מאוימת, פשוט עצוב לי שלא יכולתי לנחם אותה ולהגיד שהיא בטח בסדר.

עם הקטנטן התחושות אחרות. מקום אחר, סיטואציה אחרת, וגם אני כבר הייתי אמא יותר וותיקה שאימצנו אותו. בארה"ב, שם אימצנו את הבנות, יש בסוכנות מערך שלם של תמיכה באמהות ביולוגיות, וההתייחסות המכבדת עוזרת גם להורים המאמצים. פחות רגשות אשמה, שיפוט, ותחושות לא נעימות. ברוסיה כמובן המצב שונה לגמרי. גם הפרטים שיש לנו פחותים ובעיקר שליליים בלי שום התייחסות מי היא כבת אדם (אצל הבנות לדוגמא יש לנו מידע ביוגרפי על מוצא, השכלה, ואפילו תכונות חיוביות ותחביבים!). יש לי הרבה פחות מחשבות ותחושות כלפיה והיא הרבה פחות מוחשית, אבל אין ספק שהיא יצרה פלא קטן, עקשן, ומלא שכל, ואיך שסבא שלו הפתיע אותי אתמול שאמר "יפה כמו ילדה"...