קשה לי כשהרקמה מתקדמת וללא ה-back stitch היא יוצאת עלובה...
בדרך כלל באמצע העבודה אני כבר מוסיפה את ה-back stitch איפה שזה אפשרי בשביל שזה לא יראה כל כך נורא.
 
אבל הכי הכי קשה זה לתת למסגור, יש לי אוסף ענק של עבודות לא ממוסגרות- אמנם תופס פחות מקום בבית אבל לא חבל?
ומזכירה לי את הסיפור על סוקרטס, שנשאל איזה מהבנים שלו הוא אוהב יותר.
תשובתו היתה: את הרעב עד שהוא שבע, את החולה עד שהוא מבריא ואת הרחוק עד שהוא חוזר...
לרקום.
לי הכי קשה להתיישב ולהתחיל לרקום.
כשאני עושה את זה אני הכי מאושרת
אבל תמיד יש משהו יותר חשוב או דחוף לעשות.
ככה מתגלגל לו היום ואופס עוד יום עבר ולא נגעתי ברקמה.
כל השאר זה חלק מהעניין או פועל יוצא ממנו.
דרך אגב, back stisch זה כיף לרקום.
או יותר נכון - על מה לרקום.
בעיקר כי אני לא אוהבת לרקום תמונות שתלויות על הקיר - אין לי מקום לעוד תמונות בבית - ולכן מחפשת פריטים שימושיים לרקימה וכשאין לי רעיון למשהו שימושי שבאמת רוצה ובוודאות אשתמש בו - אז אני נכנסת לתקופה כמו עכשיו שמשתקת אותי מבחינה יצירתית.