יצאתי מוקדם מהבית כי רציתי לטייל ולקפוץ לשוק הערבי המקומי שבעיר מגוריה.
שעה נסיעה ועוד שעה בפקקים. חם. הלחות גבוהה. אני כבר חוששת לאחר.
לשוק כנראה אגיע רק אחרי הפגישה.
שאלתי בחורה אחת והיא כיוונה אותי בדיוק לבית.
עברתי מסגד, מרכז חנויות שדלתותיהן היו בצבע ירוק, פניה קטנה ימינה ו...
הגעתי אל הבית הערבי העתיק ששכן בלב ליבה של עיר עתיקה.
הבית היה בעל תקרה גבוהה וחלונות גדולים.
את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת ,שמטפחת לבנה גדולה עטפה את שיערה.
"תפאדלי, תפאדלי" היא אמרה במתיקות והובילה אותי לחדר בבית בצעדים שקטים.
הבית היה נקי. באוויר עמד ריח תבשילים. תינוק היה ישן בעריסה.
שאקירה קידמה את פניי:"שלום. מה שלומך?"
שאקירה היא אישה עגלגלה ונמוכה.
לבושה ג'ינס וחולצת טריקו. גם ראשה היה עטוף במטפחת לבנה;מכסה את שיערה.
היא דיברה בשקט. גרמה לי תחושת רוגע. הוליכה אותי לתוך החדר.
על הרצפה היה שטיח כהה ועליו היו מונחות כריות צבעוניות ופוף.
"שבי איפה שנוח לך, אני הולכת להכין קפה" הודיעה שאקירה "תרגישי בנוח".
התיישבתי על הפוף.
הקפה הוגש בספל זעיר על מגש נחושת מבריק.
הספל היה מונח על תחתית תואמת בצבע לבן.
הכל חף מעיטורים. הכמות היתה בערך שתיים-שלוש לגימות של קפה .שתיתי לאט.
שאקירה הניחה לי להיות לבד. כנראה הלכה לטפל בתינוק ששמעתי קודם בוכה מעט.
היא שבה בדיוק כשסיימתי לשתות, נטלה מידיי את ספל הקפה, סובבה, הפכה וכעבור כמה דקות החלה לדבר.
עצרתי את שטף דיבורה ושאלתי בנוגע לשכן.
האבא של שכנתי המתוקה.
היא הסתכלה עליי ואמרה:
"הוא או אחד מהמשפחה שלו צריך לבוא אליי . לא את". ושתקה.
שאלתי אם תוכל לנבא את עתידו בצורה ודאית ומוחלטת והיא ענתה :
"רק אללה יודע; אני רק שליחה..."
מאוכזבת יצאתי מביתה. "גם כן אגדה" חשבתי לעצמי.
בדרך הביתה האזנתי לנעימות ותהיתי מה הסיבה שאין לי עדיין תשובות.
התקשרתי לחברתי אביבה.
אביבה הציעה לי להפגש עם נומרולוג קבלי. אליהו. "הוא משהו- משהו" היא אמרה.
האם נפגשתי עם אליהו? מה הוא אמר?
על כך בפרק הבא
שבת שלום
רחל
שעה נסיעה ועוד שעה בפקקים. חם. הלחות גבוהה. אני כבר חוששת לאחר.
לשוק כנראה אגיע רק אחרי הפגישה.
שאלתי בחורה אחת והיא כיוונה אותי בדיוק לבית.
עברתי מסגד, מרכז חנויות שדלתותיהן היו בצבע ירוק, פניה קטנה ימינה ו...
הגעתי אל הבית הערבי העתיק ששכן בלב ליבה של עיר עתיקה.
הבית היה בעל תקרה גבוהה וחלונות גדולים.
את הדלת פתחה לי אישה מבוגרת ,שמטפחת לבנה גדולה עטפה את שיערה.
"תפאדלי, תפאדלי" היא אמרה במתיקות והובילה אותי לחדר בבית בצעדים שקטים.
הבית היה נקי. באוויר עמד ריח תבשילים. תינוק היה ישן בעריסה.
שאקירה קידמה את פניי:"שלום. מה שלומך?"
שאקירה היא אישה עגלגלה ונמוכה.
לבושה ג'ינס וחולצת טריקו. גם ראשה היה עטוף במטפחת לבנה;מכסה את שיערה.
היא דיברה בשקט. גרמה לי תחושת רוגע. הוליכה אותי לתוך החדר.
על הרצפה היה שטיח כהה ועליו היו מונחות כריות צבעוניות ופוף.
"שבי איפה שנוח לך, אני הולכת להכין קפה" הודיעה שאקירה "תרגישי בנוח".
התיישבתי על הפוף.
הקפה הוגש בספל זעיר על מגש נחושת מבריק.
הספל היה מונח על תחתית תואמת בצבע לבן.
הכל חף מעיטורים. הכמות היתה בערך שתיים-שלוש לגימות של קפה .שתיתי לאט.
שאקירה הניחה לי להיות לבד. כנראה הלכה לטפל בתינוק ששמעתי קודם בוכה מעט.
היא שבה בדיוק כשסיימתי לשתות, נטלה מידיי את ספל הקפה, סובבה, הפכה וכעבור כמה דקות החלה לדבר.
עצרתי את שטף דיבורה ושאלתי בנוגע לשכן.
האבא של שכנתי המתוקה.
היא הסתכלה עליי ואמרה:
"הוא או אחד מהמשפחה שלו צריך לבוא אליי . לא את". ושתקה.
שאלתי אם תוכל לנבא את עתידו בצורה ודאית ומוחלטת והיא ענתה :
"רק אללה יודע; אני רק שליחה..."
מאוכזבת יצאתי מביתה. "גם כן אגדה" חשבתי לעצמי.
בדרך הביתה האזנתי לנעימות ותהיתי מה הסיבה שאין לי עדיין תשובות.
התקשרתי לחברתי אביבה.
אביבה הציעה לי להפגש עם נומרולוג קבלי. אליהו. "הוא משהו- משהו" היא אמרה.
האם נפגשתי עם אליהו? מה הוא אמר?
על כך בפרק הבא
שבת שלום
רחל