שבוע בחו"ל- ירושלים*
*כן, ירושלים זה חו"ל בשביל מי שלא רגיל לה.
גורל אכזר המונע ממני לבקר בחו"ל מזה חמישה חודשים שלמים, וחתולה אכזרית, הזקוקה לאוכל ותשומת לב בזמן שהבעלים שלה בחו"ל, הביאו אותי לירושלים.
להלן תקציר האירועים:
היום הראשון:
הגעה בשעת לילה מאוחרת.
מפאת קוצר הזמן, סרתי לסביח אריכא למנה חטופה.
אם בשל נדיבות או אם בשל העובדה שציינתי שאני רעב מאוד, קיבלתי מנה גדושה ביותר של סביח משובח בפיתה.
אחד הסביחים הטובים שפגשתי.
היום השני:
ארוחת צהריים במסעדת שמולה.
ביקרתי במקום לפני שנים והתלהבתי מהקובה סלק.
הפעם הלכתי על הקובה חמוסטה.
רבותיי, מדובר במנה אדירה של מרק חמוץ וחביב עם שלוש כופתאות מטמטמות שמשתפות עם המרק פעולה כמו לנון עם מקרטני.
מומלץ בחום.
ארוחת ערב בדוויני פיתה בר.
בפעם הקודמת דגמתי שם אוסובוקו בפיתה- מנת בשר מופלאה ומתמסרת.
הפעם, בהמלצת הצוות, נלקח מעורב דגים- שלושה דגים (מסוג אלמוני) בתבלון של מעורב ירושלמי.
המנה הייתה טעימה, אבל הפיתה מולאה בקמצנות של בר קמצא (הירושלמי גם הוא)
היו שם אולי 110 גרם של דג.
כן, דג זה יקר, אבל גם הפיתה יקרה- איזה 42 שקל.
כדי לסגור את הפינה לקחתי כמה מאפים קטנים, משוקלדים ומקונמנים, במאפיית מרציפן הקרובה שלא מכזיבה.
היום השלישי:
שוב קובה לצהריים.
לקחתי חבר אנגלי למסעדת מורדוך, שעל הקובה שלה קיבלתי המלצה מירושלמי אסלי ולא שקרן.
הלכנו על סיגרים כפתיח ושתי קובות, חמוסטה רגילה וחמוסטה סיסקה עם בשר בבישול ארוך.
הסיגרים היו בסדר ושתי הקובות היו טובות, בלי פייבוריטית, אבל לא התעלו לרמה השמולית של היום הקודם.
היו גם סלטי בית קטנים ובסדר.
ארוחת ערב בצ'אקרה.
הגעתי בלי הזמנה כמנהגי ונאלצתי להמתין כעשרים דקות עד שהתפנה שולחן.
אני לא יודע אם זה היה בגלל ההמתנה או בגלל שאני אדם כה נחמד, אבל השירות שקיבלתי היה המופתי (גם הוא ירושלמי ) בו נתקלתי בארץ.
תוך שתי דקות הוגשה לי מיני חלה מתוקה וטעימה עם מטבל עגבניות ושמן זית.
מנת הספייסי טונה על ברוסקטה, עליה התמקדתי בעזרת האינטרנט, הייתה טעימה כצפוי, גם אם לא מפילה.
סלט אנדיב עם גבינה כחולה, פקאן ואגסים, היה טעים מאוד למרות שעוד אגסים בפלחים משמעותיים יותר היו עוזרים- לקח לי כמה דקות להיזכר שבמנה כלולים אגסים.
בעוד אני מתלבט אם להזמין קינוח או לא (אכלתי קובה וסיגרים באותו יום- ראה למעלה) קיבלתי תשורה מהמטבח- סלק צלוי עם קממבר עיזים.
לסוס מתנה לא מסתכלים אומנם בשיניים, אבל לסלק צלוי כן.
זו הייתה מנה בסדר כזאת, לא מתעלה על מרכיביה או מחדשת.
מזל שלא הזמנתי אותה.
היום הרביעי:
בעקבות כל הפחמימות שדחסתי ביום הקודם (אכלתי קובה וסיגרים ו...) נתקפתי רעב רק לעת ערב.
החלטתי לסור למסעדת לינק, שלהבנתי מהווה מוסד קולינרי בעיר.
הייתה לי סיבה לבחירה בלינק: בתפריט הקינוחים מופיע פאי פקאן.
אם אי פעם ארד למחתרת, הדרך הכי טובה ללכוד אותי היא על ידי מעקב אחר מקומות המגישים פאי פקאן.
אחת לאיזה זמן מוגבל אני חייב את הדבר המזיק הזה.
לפני כן לקחתי ספיישל מהתפריט היומי- כבד קצוץ עם מרמלדה.
כבד קצוץ, אם גדלת בנסיבות מסוימות, ישר לוקח אותך לילדותך האשכנזית.
בגדול זה דבר מאוד מומלץ (לא הילדות, הכבד), והכבד הזה היה תענוג של דבר.
כנפיים ברוטב דבש היו הבאות בתור.
הן היו בסדר גמור.
שתי המנות היו נדיבות ביותר.
פאי הפקאן.... תיפוף דרמטי... היה נחמד.
הוא היה יותר בראוני עם פקאנים וקלתית טובה, במקום פאי על בסיס סירופ סמיך.
אבל הוא היה מתוק ופקאני אז נסלח לו.
היום החמישי:
עקב אילוצים הזמנתי אוכל מג'פניקה.
המנות היו ארוזות היטב.
היום השישי:
הייתה לי ארוחת ערב מתוכננת ולא ידעתי איפה נסעד, אז הסתפקתי בכמה מאפים ממרציפן עד רדת הערב.
ארוחת ערב במסעדת דולפין ים.
חבר ירושלמי לא שקרן המליץ לי עליה קודם, אבל נראה לי קצת מוזר ללכת למסעדת דגים בירושלים.
וגם השם לא משהו- כמה דולפיני נהרות כבר יש חוץ מהוורודים באמזונס?
מסתבר שמודה ועוזב יפוטם.
החבר השני איתו נפגשתי אמר שזו אכן מסעדה מעולה, אז זרמתי כמו דולפין יבשה ממושמע.
קיבלנו סלטים מצוינים, כולל איקרה טובה, ולחם חם חם עם קצת שמן זית מעל.
הוא בחר פילה דג סולבה (איזה?) שהיה מעודן והרגיש טרי.
אני הלכתי על שיפודי סקאלופ ושרימפס ברוטב רוקפור ושמנת.
השיפודים היו צלויים לעילא והרוטב העשיר והמעולה נוגב עד תום בעזרת עוד לחם חם.
המנה הזכירה לי את אורי בורי וזו חתיכת מחמאה.
אצבעות לוקקו.
היום השביעי:
אני אוהב ניוקי.
לפני שנה בדיוק פגשתי ירושלמית שנשבעה ביקר לה שהניוקי שאכלה במסעדת אנה הכשרה הם פלא שחייבים לנסות.
על כן סרתי בשעת צהריים למסעדה הספונה בבית אנה טיכו היפיוף.
אחד מכללי האצבע שלי הוא לא לאכול במקומות הנמצאים בתוך מקום סגור אחר, אבל היי, ההיא המליצה אז נסתכן.
אמרתי למלצרית שאנסה קודם את הניוקי ואז אקשיב לדבר הקיבה ואראה עם מה אמשיך.
הניוקי, שבא עם קרם פרש ועגבניות לחות, היה בסדר גמור.
לצערי לא נשמעה שירת מלאכים או נבל.
למעשה, ניוקי מהסופר עם גורגונזולה טובה היה עושה עבודה טובה יותר.
הדבר הנשגב היחיד בניוקי היה המחיר.
58 שקלים תמימים עבור מנה קטנה ממרכיבים לא יקרים.
בדקתי באינטרנט ועל פי כתבה מיוני שעבר, מחיר המנה היה 42 ₪ בלבד.
איך ולמה הוחלט להקפיץ את המחיר של המנה שגם כך לא הייתה זולה?
מאכזב ומכעיס.
מאוכזב מתקרית הניוקי, החלטתי שהדבר היחיד שאזמין באנה יהיה החשבון.
פאי הלימון (עוד שבחים מההיא) ייאלץ לחכות.
רעב ועצבני, כנראה רעב מהעצבנות, כיתתי רגליי בחיפוש אחר מקור מזון אחר.
הפור נפל על מסעדת בשרים בשם פורטונה, שניצחה את מוריס בפוטו פיניש.
אני לא חובב בשר גדול, אבל מדי כשנה בא לי לאכול מנת שקדים.
הפעם הלכתי על שיפוד שקדים ונקניקיות מרגז, בנוסף לסלטים ולצ'יפס שמגיעים לשולחן.
הסלטים היו אחלה, בעיקר השומר בטחינה.
המרגז היו טובות אבל לא חריפות מספיק לטעמי.
בקריית מוצקין יש יותר טובות.
השקדים, כמו שקיוויתי, היו עונג צרוף של מתיקות ומליחות במרקם השמור רק להם.
אם בשר הוא "הרצחת?", שקדים טובים הם "וגם ירשת? סחתיין עליך."
השארתי בבטן מקום לקינוח (אבל רק אחד!) והגעתי לקפה קדוש.
לצערי, נגמר להם הסנט אונורה עליו תכננתי, ועוגת הגבינה המסקרנת מוגשת רק בסופ"שים.
מה עושים?
פאי לימון!
אבל לא כאן.
אני לא סגור על זה לחלוטין, אבל נראה לי שהפרנץ' טוסט של זוני הוא הקינוח האהוב עליי בכל ישראל.
מדובר בפצצת שחיתות מטורפת, סותמת עורקים ופותחת צוהר לעולם שכולו טוב.
במופע מפעים של שליטה עצמית (איפה מחיאות הכפיים?) הצלחתי להזמין קינוח אחר מהתפריט- פאי לימון.
הפאי היה לא סטנדרטי- פאי אישי מכוסה בקרם עדין ורך.
למרות שהוא לא היה הפרנץ' טוסט, זה הדבר היחיד שניתן לומר לרעתו.
יופי של דבר לחובבי הלימונים בינינו.
בונוס היום השמיני:
בדרך חזרה לתל אביב לא פספסתי הזדמנות לארוחת צהריים אחרונה בבירה.
בחרתי בסיבוב שני בשמולה משתי סיבות:
ראשית, לראות אם הוא באמת טוב יותר ממורדוך המפורסם וזה לא סתם תרגיל של החך שהתרגל לטעם הקובה חמוסטה.
שנית, בפעם הקודמת זה היה טעים לאללה.
בינתיים מזג האוויר השתנה בפתאומיות.
החורף הגיע ארצה והיה אשכרה קריר.
בעזרת הקור, מנת החמוסטה טיפסה עוד שלב.
היא הייתה טובה עוד יותר מהזכור לי.
למעשה, היא הייתה טובה יותר מ-X, באשר X מייצג מעל 99 אחוזים מהמנות שיצא לי לאכול.
אז נכון שבקיץ זה לא יהיה אותו הדבר.
אבל רבאק, בחורף מדובר פה במנה שהיא נכס לאומי ממדרגה ראשונה.
סיכום: ירושלים היא אחלה דבר שבעולם.
היה שווה לסלול את דרך בורמה.
*כן, ירושלים זה חו"ל בשביל מי שלא רגיל לה.
גורל אכזר המונע ממני לבקר בחו"ל מזה חמישה חודשים שלמים, וחתולה אכזרית, הזקוקה לאוכל ותשומת לב בזמן שהבעלים שלה בחו"ל, הביאו אותי לירושלים.
להלן תקציר האירועים:
היום הראשון:
הגעה בשעת לילה מאוחרת.
מפאת קוצר הזמן, סרתי לסביח אריכא למנה חטופה.
אם בשל נדיבות או אם בשל העובדה שציינתי שאני רעב מאוד, קיבלתי מנה גדושה ביותר של סביח משובח בפיתה.
אחד הסביחים הטובים שפגשתי.
היום השני:
ארוחת צהריים במסעדת שמולה.
ביקרתי במקום לפני שנים והתלהבתי מהקובה סלק.
הפעם הלכתי על הקובה חמוסטה.
רבותיי, מדובר במנה אדירה של מרק חמוץ וחביב עם שלוש כופתאות מטמטמות שמשתפות עם המרק פעולה כמו לנון עם מקרטני.
מומלץ בחום.
ארוחת ערב בדוויני פיתה בר.
בפעם הקודמת דגמתי שם אוסובוקו בפיתה- מנת בשר מופלאה ומתמסרת.
הפעם, בהמלצת הצוות, נלקח מעורב דגים- שלושה דגים (מסוג אלמוני) בתבלון של מעורב ירושלמי.
המנה הייתה טעימה, אבל הפיתה מולאה בקמצנות של בר קמצא (הירושלמי גם הוא)
היו שם אולי 110 גרם של דג.
כן, דג זה יקר, אבל גם הפיתה יקרה- איזה 42 שקל.
כדי לסגור את הפינה לקחתי כמה מאפים קטנים, משוקלדים ומקונמנים, במאפיית מרציפן הקרובה שלא מכזיבה.
היום השלישי:
שוב קובה לצהריים.
לקחתי חבר אנגלי למסעדת מורדוך, שעל הקובה שלה קיבלתי המלצה מירושלמי אסלי ולא שקרן.
הלכנו על סיגרים כפתיח ושתי קובות, חמוסטה רגילה וחמוסטה סיסקה עם בשר בבישול ארוך.
הסיגרים היו בסדר ושתי הקובות היו טובות, בלי פייבוריטית, אבל לא התעלו לרמה השמולית של היום הקודם.
היו גם סלטי בית קטנים ובסדר.
ארוחת ערב בצ'אקרה.
הגעתי בלי הזמנה כמנהגי ונאלצתי להמתין כעשרים דקות עד שהתפנה שולחן.
אני לא יודע אם זה היה בגלל ההמתנה או בגלל שאני אדם כה נחמד, אבל השירות שקיבלתי היה המופתי (גם הוא ירושלמי ) בו נתקלתי בארץ.
תוך שתי דקות הוגשה לי מיני חלה מתוקה וטעימה עם מטבל עגבניות ושמן זית.
מנת הספייסי טונה על ברוסקטה, עליה התמקדתי בעזרת האינטרנט, הייתה טעימה כצפוי, גם אם לא מפילה.
סלט אנדיב עם גבינה כחולה, פקאן ואגסים, היה טעים מאוד למרות שעוד אגסים בפלחים משמעותיים יותר היו עוזרים- לקח לי כמה דקות להיזכר שבמנה כלולים אגסים.
בעוד אני מתלבט אם להזמין קינוח או לא (אכלתי קובה וסיגרים באותו יום- ראה למעלה) קיבלתי תשורה מהמטבח- סלק צלוי עם קממבר עיזים.
לסוס מתנה לא מסתכלים אומנם בשיניים, אבל לסלק צלוי כן.
זו הייתה מנה בסדר כזאת, לא מתעלה על מרכיביה או מחדשת.
מזל שלא הזמנתי אותה.
היום הרביעי:
בעקבות כל הפחמימות שדחסתי ביום הקודם (אכלתי קובה וסיגרים ו...) נתקפתי רעב רק לעת ערב.
החלטתי לסור למסעדת לינק, שלהבנתי מהווה מוסד קולינרי בעיר.
הייתה לי סיבה לבחירה בלינק: בתפריט הקינוחים מופיע פאי פקאן.
אם אי פעם ארד למחתרת, הדרך הכי טובה ללכוד אותי היא על ידי מעקב אחר מקומות המגישים פאי פקאן.
אחת לאיזה זמן מוגבל אני חייב את הדבר המזיק הזה.
לפני כן לקחתי ספיישל מהתפריט היומי- כבד קצוץ עם מרמלדה.
כבד קצוץ, אם גדלת בנסיבות מסוימות, ישר לוקח אותך לילדותך האשכנזית.
בגדול זה דבר מאוד מומלץ (לא הילדות, הכבד), והכבד הזה היה תענוג של דבר.
כנפיים ברוטב דבש היו הבאות בתור.
הן היו בסדר גמור.
שתי המנות היו נדיבות ביותר.
פאי הפקאן.... תיפוף דרמטי... היה נחמד.
הוא היה יותר בראוני עם פקאנים וקלתית טובה, במקום פאי על בסיס סירופ סמיך.
אבל הוא היה מתוק ופקאני אז נסלח לו.
היום החמישי:
עקב אילוצים הזמנתי אוכל מג'פניקה.
המנות היו ארוזות היטב.
היום השישי:
הייתה לי ארוחת ערב מתוכננת ולא ידעתי איפה נסעד, אז הסתפקתי בכמה מאפים ממרציפן עד רדת הערב.
ארוחת ערב במסעדת דולפין ים.
חבר ירושלמי לא שקרן המליץ לי עליה קודם, אבל נראה לי קצת מוזר ללכת למסעדת דגים בירושלים.
וגם השם לא משהו- כמה דולפיני נהרות כבר יש חוץ מהוורודים באמזונס?
מסתבר שמודה ועוזב יפוטם.
החבר השני איתו נפגשתי אמר שזו אכן מסעדה מעולה, אז זרמתי כמו דולפין יבשה ממושמע.
קיבלנו סלטים מצוינים, כולל איקרה טובה, ולחם חם חם עם קצת שמן זית מעל.
הוא בחר פילה דג סולבה (איזה?) שהיה מעודן והרגיש טרי.
אני הלכתי על שיפודי סקאלופ ושרימפס ברוטב רוקפור ושמנת.
השיפודים היו צלויים לעילא והרוטב העשיר והמעולה נוגב עד תום בעזרת עוד לחם חם.
המנה הזכירה לי את אורי בורי וזו חתיכת מחמאה.
אצבעות לוקקו.
היום השביעי:
אני אוהב ניוקי.
לפני שנה בדיוק פגשתי ירושלמית שנשבעה ביקר לה שהניוקי שאכלה במסעדת אנה הכשרה הם פלא שחייבים לנסות.
על כן סרתי בשעת צהריים למסעדה הספונה בבית אנה טיכו היפיוף.
אחד מכללי האצבע שלי הוא לא לאכול במקומות הנמצאים בתוך מקום סגור אחר, אבל היי, ההיא המליצה אז נסתכן.
אמרתי למלצרית שאנסה קודם את הניוקי ואז אקשיב לדבר הקיבה ואראה עם מה אמשיך.
הניוקי, שבא עם קרם פרש ועגבניות לחות, היה בסדר גמור.
לצערי לא נשמעה שירת מלאכים או נבל.
למעשה, ניוקי מהסופר עם גורגונזולה טובה היה עושה עבודה טובה יותר.
הדבר הנשגב היחיד בניוקי היה המחיר.
58 שקלים תמימים עבור מנה קטנה ממרכיבים לא יקרים.
בדקתי באינטרנט ועל פי כתבה מיוני שעבר, מחיר המנה היה 42 ₪ בלבד.
איך ולמה הוחלט להקפיץ את המחיר של המנה שגם כך לא הייתה זולה?
מאכזב ומכעיס.
מאוכזב מתקרית הניוקי, החלטתי שהדבר היחיד שאזמין באנה יהיה החשבון.
פאי הלימון (עוד שבחים מההיא) ייאלץ לחכות.
רעב ועצבני, כנראה רעב מהעצבנות, כיתתי רגליי בחיפוש אחר מקור מזון אחר.
הפור נפל על מסעדת בשרים בשם פורטונה, שניצחה את מוריס בפוטו פיניש.
אני לא חובב בשר גדול, אבל מדי כשנה בא לי לאכול מנת שקדים.
הפעם הלכתי על שיפוד שקדים ונקניקיות מרגז, בנוסף לסלטים ולצ'יפס שמגיעים לשולחן.
הסלטים היו אחלה, בעיקר השומר בטחינה.
המרגז היו טובות אבל לא חריפות מספיק לטעמי.
בקריית מוצקין יש יותר טובות.
השקדים, כמו שקיוויתי, היו עונג צרוף של מתיקות ומליחות במרקם השמור רק להם.
אם בשר הוא "הרצחת?", שקדים טובים הם "וגם ירשת? סחתיין עליך."
השארתי בבטן מקום לקינוח (אבל רק אחד!) והגעתי לקפה קדוש.
לצערי, נגמר להם הסנט אונורה עליו תכננתי, ועוגת הגבינה המסקרנת מוגשת רק בסופ"שים.
מה עושים?
פאי לימון!
אבל לא כאן.
אני לא סגור על זה לחלוטין, אבל נראה לי שהפרנץ' טוסט של זוני הוא הקינוח האהוב עליי בכל ישראל.
מדובר בפצצת שחיתות מטורפת, סותמת עורקים ופותחת צוהר לעולם שכולו טוב.
במופע מפעים של שליטה עצמית (איפה מחיאות הכפיים?) הצלחתי להזמין קינוח אחר מהתפריט- פאי לימון.
הפאי היה לא סטנדרטי- פאי אישי מכוסה בקרם עדין ורך.
למרות שהוא לא היה הפרנץ' טוסט, זה הדבר היחיד שניתן לומר לרעתו.
יופי של דבר לחובבי הלימונים בינינו.
בונוס היום השמיני:
בדרך חזרה לתל אביב לא פספסתי הזדמנות לארוחת צהריים אחרונה בבירה.
בחרתי בסיבוב שני בשמולה משתי סיבות:
ראשית, לראות אם הוא באמת טוב יותר ממורדוך המפורסם וזה לא סתם תרגיל של החך שהתרגל לטעם הקובה חמוסטה.
שנית, בפעם הקודמת זה היה טעים לאללה.
בינתיים מזג האוויר השתנה בפתאומיות.
החורף הגיע ארצה והיה אשכרה קריר.
בעזרת הקור, מנת החמוסטה טיפסה עוד שלב.
היא הייתה טובה עוד יותר מהזכור לי.
למעשה, היא הייתה טובה יותר מ-X, באשר X מייצג מעל 99 אחוזים מהמנות שיצא לי לאכול.
אז נכון שבקיץ זה לא יהיה אותו הדבר.
אבל רבאק, בחורף מדובר פה במנה שהיא נכס לאומי ממדרגה ראשונה.
סיכום: ירושלים היא אחלה דבר שבעולם.
היה שווה לסלול את דרך בורמה.
