פינת האומן - גראונדיישן
פעם מצב הדברים היה אחר. הרגאיי כז'אנר מוזיקלי אומנם המציא וממשיך להמציע עצמו מחדש באופן תמידי, וכמובן שאב מסיגנונות מוזיקה שקדמו לו בתוך ג'מייקה ומחוצה לה. אך כיום, יחסי הגומלין בין הרגאיי וסיגנונות המוזיקה האחרים שונים לחלוטין. הרגאיי שואב לתוכו השראות מסיגנונות מוזיקליים שונים מכל הז'אנרים הקיימים כמעט: מהיפ-הופ ועד האלקטרו למיניהם, מג'אז ועד רוק אמריקאי, ולפעמים קיימת התחושה שהקווים "נחצו" וקשה מאוד להשוות בין מה שקורה היום למקור. גראונדיישן נחשבת לאחת מלהקות הרגאיי המעניינות בעולם, וזה הרבה בגלל שהיא אמנם שיכללה את הרגאיי, מתחה את הגבולות שהיו קיימים בז'אנר עוד מתחילתו - ועם זאת שמרה על נאמנות לאחד המקורות העיקריים של הרגאיי – תרבות הראסטה והניאבינגי. לא פלא, אפוא, ששם הלהקה, "גראונדיישן", שאול מהתכנסויות הניאבינגי, ישיבות טקסיות בהרים, ששילבו תיפוף, שירה, נגינה ותפילות. הלהקה יוצרת מקצבים וצלילים מורכבים ביותר, ומאידך מעניקה למאזין פשטות ואמת שנדיר לשמוע היום. וכל זה כאשר בסיס הלהקה במעצמת רגאיי קטנה, שאינה האי הג'מייקני כי אם קליפורניה, ומקורותיה אינם רק מהרגאיי.... הלהקה קמה ב- 98' על ידי האריסון סטאפורד (סולן הלהקה וכותב השירים העיקרי), מרקוס אורני (קלידן, מפיק ומלחין) וריאן ניומן (בסיסט, מפיק ומלחין גם הוא). שלושת החברים הם אנשי אשכולות רציניים ביותר, שחונכו על מוזיקה מבית ולמדו ג'אז באוניברסיטת סונומה בקליפורניה. הם התנסו בעבודת צוות מוזיקלית עוד קודם להקמת הלהקה, והאריסון (שסיפורו האישי מעניין מאוד, יש לו שורשים עבריים) הגדיל לעשות ונסע לגלות את שורשי הרגאיי והמוזיקה האפריקאית בג'מייקה ובאפריקה. הוא היה מרצה באוניברסיטת סונומה בקורס היחידי שרץ שם על ההיסטוריה של מוזיקת הרגאיי, במשך השנים בהן התגבשה הלהקה (1999-2001). חברים עזבו ואחרים הצטרפו, וכיום הלהקה מורכבת מ: Harrison Stafford – שירה, גיטרה Ryan Newman – בס Marcus Urani – קלידים David "Diesel" Chachere – חצוצרה Kelsey Howard טרומבון Paul Spina – תופים Mingo Lewis Jr – פרקשן Kerry Ann Morgan – זמרת ליווי Kim Pommell – זמרת ליווי הלהקה רק השתכללה עם הזמן, וזאת ניתן לראות באלבומיהם. כל אחד מהם לוקח את המוזיקה שלהם שלב אחד קדימה ואינו זהה בסיגנונו לקודם (הלהקה מספרת שכך גם הופעותיה). הדבר כמובן אינו בא להעיד על איכות האלבומים, שהינם בעיניי קלאסיקה אחד אחד כבר מהאלבום הראשון – Young Tree. כבר מהאלבום הראשון ניתן לראות שהלהקה עוסקת בשיריה בנושאים שמקורם בתנ"ך (עץ הדעת, גן העדן), נושאים שהוזכרו בתרבות הראסטה והרגאיי מראשיתה. מדובר באלבום קונספט של ממש, מחזה נדיר במוזיקת הרגאיי בכללה. האלבום עדיין לא נחל הצלחה עולמית בהוצאתו הראשונה בשנת 99' (יצא שוב בשנת 2002), אך מהווה את אבן היסוד של הלהקה, וסימן אותה ללא ספק כפורצת דרך. Each One Teach One, שיצא בשנת 2001, זה כבר סיפור אחר. באלבום השתתף בליווי ניאבינגי מדהים אחד מאומני הרגאיי האגדיים ביותר ראס מייקל, וכן ליווי שירה נדיר של ביתו של ג'ו היגס האגדי גם הוא, מרסיה היגס. על המיקס אפשר היה למצוא את אחד ממפיקי הרגאיי הייחודיים שקיימים, שנחשב לאחד מאבות הדאב, הסיינטיסט. שם האלבום והשירים בו מבססים את האג'נדה של הלהקה – כולנו באותו מעמד, כולם צריכים להיחשב כשווים, ללא היררכיה. רק כך, נוכל להגיע למצב האידאלי שבו לא רק התלמידים ילמדו מהמורים, אלא כולם יוכלו ללמוד מכולם. במרוצת השנים, זכתה גראונדיישן להצלחה כלל עולמית, להערכה רבה על ידי יוצרי הרגאיי הקלאסיים, כמו גם על ידי מוזיקאים. צריך להבין, הסיגנון של הלהקה כמו שאמרתי קודם, הוא חוצה גבולות, לכן הם כה אהובים גם על ידי כאלה שלא מתחברים לרגאיי או מתעמקים בו. ייאמר לזכותה של הלהקה, כי היא ממשיכה לעשות כבוד למי שהביא את הרגאיי למודעות עולמית, המלך בוב מארלי. הלהקה ערכה מספר רחב של סיבובי הופעות מחווה לבוב (והיא עושה זאת מצוין ובסיגנון ייחודי ביותר, כפי שניתן לראות בוידאו), ואף הוצאו אלבומי מחווה מאותן הופעות. הלהקה שיתפה פעולה עם יוצרים אגדיים נוספים, כמו הקונגוס (באלבומם השלישי שיצא בשנת 2002, הנקרא בתרגום לעברית "שער חברון"), דון קרלוס מבלאק אוהורו, איזראל וייבריישן ועוד. בשנת 2006 יצא האלבום האחרון של הלהקה עד כה, "על הגשר". השיר הראשון בו, זכה ל
קליפ מרשים ביותר "מה יכול היה להיות?" (כמו שאתם רואים, התפרעתי עם התרגומים החופשיים...). משאיר הרבה מקום לפרשנות, אבל ללא ספק יש בקליפ וכמובן גם בשיר עצמו הרבה השפעה תנ"כית. הקליפ נראה כמו מסעו של משה רבנו בדרך לציון, אולי המדורה בסוף היא חזון הסנה הבוער. ואולי מדובר בכלל בנדודיו של קין בעולם..? מסרי הראסטה, האהבה החופשית ללא התנאים, בולטים החוצה מיצירותיה של הלהקה. פריחתם העולמית רק גודלת ומתעצמת. אם עדיין לא שמעתם עליהם, נראה שזה בדיוק הזמן, כי ללא ספק – ההופעות שלהם בארץ הולכות להיות בלתי נשכחות. זה בדיוק הזמן להקשיב למילים העמוקות, למקצבים המוזיקליים בעלי הרובדים האינסופיים. לחוויה השורשית שאפשר בקלות להשוות אותה לאותןישיבות מבודדות בהרים הרחוקים של ג'מייקה, בהן ממשיכים לספר את הסיפור שלעולם אינו נגמר....
תבלו, ושיהיה שבוע שקט.