שבוע הספר

[טאסנים1]

בהחלט מסכימה איתך. יפה כתבת.

ספוילר-

א.ב. יהושוע לא מסביר את אי רצונה של הגיבורה להביא ילד לעולם. אין כאן שום איזכור (או שיש ולא מצאתיו) שהגיבורה מרוחקת, מנותקת מעולמה. אבל כאחת שבחרה לא להביא ילד לעולם היא מתוערת לא רק כעומדת מהצד אלא גם כנכה. א.ב. יהושוע, באחד הראיונות קובל על בחירה כזו של אי הולדה. הוא לא מוכן לקבל אותה. הבחירה מיוחסת לפגם באישיות של הגיבורה.

אוהבת מאד את כתיבתו של א.ב. יהושוע . הופתעתי והתאכזבתי מראיתו השטחית, המקובעת והעתיקה באותו נושא.
מעניין

 

[sarne]

שבוע הספר

היה פה איזה שרשור לספרים לפני כמה זמן.

אם יש פה אנשים שקוראים, אולי תכתבו על ספרים.

מהאירוע שהוא שבוע הספר אני לא מתלהב כל כך בעצמי, האמת. הרי ברור לי שאני מעדיף להתחבא בין המדפים ולעיין בספרים הישנים באיזה חנות לספרים יד שנייה, ולא להדחק ולרדוף אחרי מבצעים כמו בשוק.

אני משתמש בו רק כתירוץ לפתוח את השרשור הזה. אני מקווה שתרצו לכתוב על ספרים שקראתם\קוראים עכשיו\השפיעו עליכם באיזשהי צורה...

 

[sarne]

ואני אתחיל מהחוויה שלי היום

כי בכל זאת הייתי היום ביריד בככר רבין. לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שזה לא המקום בשבילי, אבל עדיין הצלחתי להדחק שם בין האנשים ולהנות קצת.

בין השאר, יצא לי לקחת ליד ספר של פרננדו פסואה, ולקרוא בו שיר יפה. מישהו כאן מכיר? אני קראתי מעט מאוד מפסואה, רק פרגמנטים פה ושם, אבל אני תמיד מרגיש כשאני קורא אותו שהיינו יכולים להבין אחד את השני... פתאום, דרך מלים שכתב מישהו, בארץ אחרת, לפני כמעט מאה שנה, אני מרגיש שבא הסוף לזרות... כי אם היה אחד כזה, קצת כמוני, אולי יש עוד.

דרך אגב, אני כבר הרבה זמן יודע על פסואה, ויודע שיש כאן פוטנציאל לאהבה גדולה בשבילי, אבל אני מפחד לקרוא אותו. אבל אם אני מפחד להתאכזב, או להתאהב, אני לא יודע.

בכל מקרה, הנה תרגום לאנגלית של מה שקראתי בספר בעברית, כשפתחתי את הספר בעמוד אקראי:

XLVI
This way or that way,
Whether it works out or not,
Sometimes able to say what I think,
And other times saying it badly and all mixed up,
I go on writing my verses without wanting to,
As if writing weren’t a thing made of gestures,
As if writing were a thing that happened to me
Like the sun shining on me outside.
I try to say what I feel
Without thinking I feel it.
I try to lean words on the idea
And not need a corridor
From thought to words.
I don’t always feel what I know I should feel.
My thought crosses the river I swim very slowly
Because the suit men made it wear weighs it down.
I’m trying to take off what I’ve learned,
I’m trying to forget the way of remembering they taught me,
And scrape off the ink they painted my senses with,
Unpack my true emotions,
Unwrap myself to be I, not Alberto Caeiro,
But a human animal that Nature produced.
And so I write, wanting to feel Nature, not even like a man,
But like someone who feels Nature, and nothing more.
And so I write, sometimes well, sometimes badly,
Sometimes hitting what I mean, sometimes missing,
Falling here, standing up there,
But always going my way like a stubborn blind man.
Even so, I’m somebody.
I’m the Discoverer of Nature.
I’m the Argonaut of true sensations.
I bring a new Universe to the Universe
Because I bring the Universe to itself.
I feel this and write this
Knowing perfectly well
That it’s five in the morning
And the sun, which still hasn’t shown its head
Above the wall of the horizon,
Can already be seen by its fingertips
Clutching the top of the wall
Of the horizon full of low hills.
(5/10/14)​

השאר פה:
http://alberto-caeiro.blogspot.co.il/

 

[pantapasin]

מה שמדהים בפסואה זה שהוא לא היה "אחד כזה, קצת כמוני"

הוא חי בעורם וכתב את נשמותיהם המורכבות והחד-פעמיות של כמה וכמה אנשים שונים לחלוטין. חלק מהם עשויים לעורר בי הזדהות מוחלטת, ואחרים נשארים זרים לחלוטין. קאיירו, למשל, שאת שירו הבאת כאן, תמיד הילך עלי קסמים, אך מעולם לא חשתי הזדהות עם האנטי-אינטלקטואליזם הזה שלו, עם האינטימיות המשונה שהוא חש כלפי הדברים כשהם לעצמם, היכולת לגעת בממשות, להתענג עליה.
אני הרבה יותר מוצאת את עצמי בפיצול של אלווארו דה קמפוש, בקונפליקט הבלתי נסבל בין פנים לחוץ, בין הפוטנציאלי למציאותי, בין תחושת האינסופיות הכוזבת של העצמי להתאיינות המוחלטת שלו אל מול הממשות הבלתי ניתנת להשגה. וכמובן, ברמה הרגשית - הניכור, הבדידות, התיעוב, חוסר היכולת להסתגל לנורמות הקיום של המציאות - ומפעם לפעם, בתוך כל ההשתהויות והעייפות, איזו חדוות חיים מתפרצת, זמנית וטפשית וחסרת פשר.
הנה כמה מקטעים מתוך "חנות הטבק", השיר (הארוך מאוד) שגרם לי להתאהב:
"אני לא-כלום,
תמיד אהיה לא-כלום.
אני לא יכול לרצות להיות כלום.
חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.

חלונות החדר שלי,
החדר שהוא של אחד מן המליונים בעולם שאיש אינו יודע מיהו
(ואילו ידעו מיהו, מה היו יודעים?)
אתם נשקפים אל מסתרי הרחוב שבו אנשים עוברים בלי הרף,
ברחוב ששום מחשבה אינה יודעת להשיג,
ממשי, לא יאמן כמה ממשי, ודאי, ודאי במידה שאין לה חקר,
על מסתורין הדברים שתחת אבנים והוויות,
על המוות הטוחב לחות לתוך הקירות ושיער לבן לתוך ראשי האנשים,
על הגורל המתכוון לנהוג ברכב לאורך כל כביש הלא-כלום.

היום אני מובס, כמי שנודעה לו האמת,
היום הכול ברור לי, כלמי שעומד למות
ושוב אין כל זיקה ביני לבין הדברים
מלבד פרידה, בעוד בית זה בצד זה של הרחוב
הופך לשורת קרונות רכבת, ושריקת פרידה בוקעת מתוככי ראשי,
והזדעזעות העצבים וחריקת העצמות בשעת תזוזה.
היום אני נבוך, כמי שחשב ומצא ושכח,
היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב,
לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ,
לבין התחושה שהכול חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים.
[...]
חלמתי יותר משפעל נפוליאון.
לתוך חיק היפותטי שפעתי אנושיות רבה יותר מישו הנוצרי.
בחשאי עיצבתי פילוסופיות ששום קאנט לא כתב.
אבל הנני, ואולי לעולם אהיה, האיש מעליית-הגג,
אם גם אינני גר בה;
תמיד אהיה מי שלא נולד בשביל זה;
תמיד אהיה רק מי שיש לו תכונות;
תמיד אהיה מי שמחכה שיפתחו לו דלת למרגלות קיר שאין בו דלת,
ושר את שירת האינסוף בלול העופות,
ושמע את קול האל בתוך באר חסומה.
להאמין בי? לא, ובלא כלום.
יטיל הטבע על ראשי הקודח
את שמשו ואת גשמו, את רוחו הנוגע בשערי.
וכל היתר שיבוא, אם יבוא, או יעמוד לבוא, או שלא יבוא.
עבדי-כוכבים חולי-לב,
את מלוא עולם נכבוש לפני שנקום מן המיטה;
אך מתעוררים אנו והנה הוא אטום,
אנו קמים והוא זר,
אנו יוצאים מן הבית והנה הוא האדמה כולה,
וכן גם מערכת השמש ושביל החלב והלא-מוגדר.
[...]
עשיתי מעצמי את מה שלא ידעתי לעשות,
ומה שיכולתי לעשות מעצמי זאת לא עשיתי.
התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה.
אנשים הזדרזו להכירנו כמות שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי.
כשניסיתי להוריד את המסכה
היא הייתה דבוקה לפנים.
כשהורדתיה והבטתי בראי
כבר זקנתי.
הייתי שיכור, כבר לא ידעתי ללבוש את התחפושת שלא הורדתי.
זרקתי את המסכה ולנתי במלתחה.
(15.1.1928)

אבל כמה שנים מאוחר יותר הוא כותב:

הסרתי את המסכה, וראיתי את עצמי בראי...
הייתי הילד מלפני שנים כה רבות...
לא השתניתי בכלל...
זה היתרון בכך שיודעים להסיר את המסכה.
להיות תמיד הילד,
העבר שנשאר,
הילד.
הסרתי את המסכה, ועטיתי אותה שוב.
כך טוב יותר.
כך אני המסכה.
ואני חוזר אל התקינות כמו לתחנה סופית.
(11.8.1934)
ולדידי, אלה גם אלה דברי אלוהים חיים...

 

[sarne]

אני מודע לשימוש של פסואה ב-"הטרונימים" האלה

תמיד קשה למקם את הסופר מאחורי המלים הכתובות, ואולי פסואה מקשה עלינו עוד יותר את המלאכה, אבל אני עדיין נשאר עם תחושה שאם אני אמצא אותו, את המשורר, אז... טוב, אני לא יודע מה אהיה אז, אבל יש שם משהו. שאולי משותף לי ולו, ואולי לא. גם אני לא מזדהה טוטאלית עם המלים של קאיירו, אבל מתוך הידיעה שהיה איש אחד שכתב מלים כאלו - וזו העובדה היחידה שנתונה לי - אני נוטה להסיק שהיה גם איש שהבין את הרגשות והמחשבות החמקמקות האלה. מחשבות שלפעמים הן שם, ולפעמים היפוכן. אז מה שהיה חשוב יותר זה לא זה שהוא "כמוני", הרי זה נתון לכל מיני פירושים, אלא מה שכתבתי לפני כן, על האפשרות להבנה הדדית.

או אולי אני פשוט מגלומן מספיק כדי להזדהות עם האלוהים החיים

השירים ששמת יפים גם הם בעיניי. נדמה לי שקראתי כבר מתישהו את המלים האלה: "אני לא-כלום. \ תמיד אהיה לא-כלום. \ אני לא יכול לרצות להיות כלום. \ חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם." אני... אפסיק לכתוב עכשיו.

רק אני חייב לציין, אם לחזור לקרקע לרגע, שאני שמח שמהעובדה שפתחתי את השרשור הזה כאן פתאום הופיע כאן כינוי שלא ראיתי קודם. ועם הודעה כמו זו שאת כתבת, זה אפילו יותר טוב

 

[pantapasin]

תודה על הכנסת האורחים

האמת היא שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. פסואה הוא אחת מאהבותיי הגדולות, אני תמיד שמחה לדבר עליו, ויש בי סימפטיה אוטומטית לכל אוהביו. מן הסתם זו אותה כמיהה להבנה הדדית. כשהגיע לידיי לפני שנים לא ספורות קובץ שיריו הראשון בעברית נדהמתי להיתקל בתיאור הכל-כך מדויק של מחשבות ותחושות שליוו אותי ומעולם לא חלקתי עם הזולת - שחלקן היו מביכות מדי, חלקן מעורפלות מדי ואחרות פשוט נראו לי בלתי אמירות.
אבל זה דווקא לא גורם לי לחפש את המשורר. פסואה הוא לדידי קורפוס, קונסטרוקציה מלאכותית. ההטרונימים - הם הם הדבר האמתי.
בכל אופן, אני מקווה שתתגבר על הפחד ותרשה לעצמך להתאהב

 

[sarne]

גם לי הייתה חוויה דומה איתו

פשוט הרמתי ממדף באחת החנויות את "ספר האי-נחת", בגלל השם, מתוך סקרנות, ופתחתי אותו בעמוד אקראי, כמו שאני תמיד עושה. את ההמשך אני כמעט יכול להעתיק ממך.

מאז קניתי את הספר בשלוש שפות - עברית, אנגלית, ומסיבה לא מובנת גם פורטוגזית (אני לא יודע פורטוגזית) - אבל בינתיים הוא פשוט מחכה ומעלה אבק.

כשאני חושב על זה, כל העניין הזה הוא סמל לאיך אני מנהל את החיים שלי באופן כללי. בין פחד לאהבה!

נראה.

 

[pantapasin]

וואו, את הפחד הזה אני לגמרי מבינה...

פעם, לפני כמה שנים, אמרתי למישהו שאני מזדהה עם אלווארו דה קמפוש, אבל פוחדת לגלות שאני בעצם ברנרדו סוארש. וכן, זה לא קל (רגשית) לקרוא אותו. ועד היום טרם העזתי לקרוא אותו "על הסדר". אני עדיין פותחת באופן אקראי וקוראת קצת פה, קצת שם, כי איפשהו, אני מפחדת לראות את התהליך, אם יש כזה. ונראה לי שיש כזה.
ואף על פי כן, ככל שהזמן עובר, יותר ויותר מתברר לי שדה קמפוש וסוארש הם פשוט שני מצבי רוח, לכל היותר שתי צורות חיים, שתי מסכות, אם תרצה, של אותו אדם. לא, לא פסואה, הוא הרבה יותר מורכב מזה. אני.

 

[sarne]

יכול להיות גם שהסיבות שלי הרבה יותר בנאליות

יש לי כל כך הרבה ספרים לקרוא שזה לא מפתיע או יוצא מהכלל שספר כזה יחכה לי כמה שנים על המדף. זה נכון שהרגשתי בפסואה, בספר האי-נחת, משהו מיוחד, אבל לתוך השגרה האיטית שהיא חיי הקריאה שלי הוא פשוט עדיין לא נכנס. אולי העובדה שדיברנו עליו קצת עכשיו תעודד אותי להתרכז בו יותר, אבל עדיין יש לי ספר אחד אחר לסיים לקרוא לפני. כמו שיש לי תמיד.

אני לא חושב שיש לי מה להוסיף ולהגיד כרגע על סופר שבעצם [כמעט] לא קראתי. אולי ביום אחר, אם שנינו עדיין נהיה פה, אפשר יהיה להמשיך את השיחה הזאת. וגם אם לא, אני אגיע אליו (אליהם? אליי?) מתישהו.

 

[אקליפט ענק]

Beaufort / Ron Leshem

קראתי את זה באנגלית למרות ששפת האם שלי היא עברית וכך גם שפת המקור של הספר. כך נהניתי גם מצה"ל באנגלית, הוויי צה"לי באנגלית וסלנג שעובר לאנגלית עם מלים כמו chong (צעיר) ו-tznef (צנף שזה צנחן נפל, וזה גם חייל שמן שנופל כשהוא צונח). וכמובן, שננש לא טוב להיות שם, וזה מתחיל מכל העבודות שהצעירים טוחנים ועד פציעות ומוות.
יש להם גם "משחק" לדסקס מה כבר לא יעשה חייל שנהרג.
האמת, גם לי יש את המשחק הזה לחשוב מה לא יעשה מישהו שמת, אבל אצלי מדובר בכל מיני מטלות מתישות ומעצבנות שלא בא לי לבצע אותן.
&nbsp

 

[אקליפט ענק]

ספרות אנגלית לקורא הרוסי

קורא את A Clockwork Orange (התפוז המכני) מאת אנתוני ברג'ס. בנוסף לעלילה יש בספר גם סלנג המבוסס על השפה הרוסית.
יאללה, אל תפסיקו לכתוב!

 

[sarne]

אני מאוד אוהב את הספר הזה

כשהייתי בתיכון הייתי אובססיבי לסרט. ראיתי אותו מספיק פעמים כדי להכיר אותו בעל-פה. הוא היה נקודת אור נדירה בתקופה די חשוכה בחיי. בהשפעתו שמעתי את בטהובן כל לילה לפני שהלכתי לישון. בעיקר התשיעית. ואז הייתי הולך לבית-הספר בבוקר ותוקע מבטים מרושעים בכל האנשים שלא התייחסו אליי. סוויט סיקסטין.

היום אני מעדיף, בהרבה אפילו, את הספר, הרבה בזכות השפה שלו... הסלנג נפלא. Horrorshow. ולא צריך בכלל רוסית, אגב, אפשר להבין את כל המלים מהקשרן.

אנת'וני ברג'ס עושה רושם של אדם מבריק באופן כללי. "התפוז" הוא עדיין היחיד שלו שקראתי בכל השנים שהכרתי אותו, אבל יש לו לא מעט אחרים שנראים מעניינים.

 

[אקליפט ענק]

אני, כנראה, אהיה מהקוראים בו פעם שנייה

גם בזכות השפה, כי קריאה נוספת מסייעת להבין את הספר יותר טוב. לקח לי קצת זמן להבין את ה-horrorshow ומאיפה בא. לזה ידע ברוסית בהחלט תורם.

 

[טאסנים1]

אני אוהבת ספרים. אוהבת את שבוע הספר

כשהוא הגיבור במשך ימי החג.
לא אבקר בכיכר רבין אבל כן בצומת ספרים. הזדמנות לקנות ספרים למתנות (גם לי)
בזמן האחרון קוראת את ספריו של א.ב. יהושוע. עכשיו אני עם "ניצבת". מספר על אישה, נבלנית, גרושה שבחרה
לא להביא ילדים לעולם. אני מזדהה עם בחירתה אבל למרבה אכזבתי, לא כך אצל הסופר. הוא מטיל עליה תפקיד "הולם" של ניצבת
בסרטים. אישה שלא לוקחת תפקיד משמעותי בחיים ומעדיפה לעמוד מהצד.

 

[sarne]

"כבוד ורעדה" \ אמלי נותומב

הוא הספר שקראתי ביומיים האחרונים. הגעתי אליו קצת במקרה, אבל הוא היה הפתעה נעימה.

זה סיפור בעצם על "גר בארץ נוכרייה", על צעירה בלגית (הסופרת, הסיפור הוא לפחות בחלקו אוטוביוגרפי) שעובדת שנה ביפן, במשרדים של חברה יפנית גדולה, ונתקלת בכל מיני פערי תרבות. מאוד מצחיק ברובו, יש בו משהו סטירי, אבל יש גם קטעים די עצובים. ברגע אחד, נראה שההבדלים בין התרבויות מספיק גדולים כדי לגרום לאקט פשוט ואי-רצוני של חמלה מצד המספרת להראות כמו רוע מכוון בעיניי האחרים...

בקיצור, ספר נחמד מאוד. וקצרצר (אם קראתי בצרפתית ולקח לי יומיים, אני מניח שבעברית אפשר לקרוא תוך שעה או שתיים). וכולם מסכימים שהסופרת "אקסצנטרית", או לפחות יש לה חיבה ידועה למלבושים שחורים וכובעים ענקיים. אז יש גם את זה.

יש ראיון נחמד איתה כאן:
http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1934930