שבוע טוב
שבוע טוב חברים וחברות,
אינני בטוח מה מהות הפנייה שלי, כי באופן כללי רציתי יותר לשתף בהתלבטויותיי לגבי עולם הזוגיות אצלי:
בתחילת שנות ה-30 לחיי, אקדמאי, חסר ניסיון במערכות יחסים לטווח ארוך (הקשר הארוך ביותר שחוויתי הוא של 3 חודשים, תיכף תבינו מדוע).
גדלתי ללא דמות אב, בן יחיד לאם חד-הורית קשת יום, ולכן בעשור השלישי לחיי הייתי ב-MODE בלעדי של לבסס את חיי (השכלה + עבודה = קריירה), כך שפשוט אפילו לא חשבתי על זוגיות באותה תקופה, זה פשוט לא עלה בדעתי.
עם השנים גיליתי על עצמי שמכל מיני סיבות (שברשותכם לא ניכנס אליהן), לא קיים אצלי המונח עמוד שדרה גברי:
לא יודע לעמוד על שלי, לא יודע להגן בשום פורום על הקרובים לי, חסר מרפקים, הססן בלתי נלאה (מהסס אפילו להעיר לשכנים ממעל על הרעש), אסקופה נדרסת, בקיצור - משענת קנה רצוץ ועלה נידף (ולא, אינני מגזים).
הגעתי למסקנה שתפקיד הגבר במערכת יחסים איננו בשבילי, ושכבר לא אשתנה מהותית בנקודות הבעייתיות דלעיל באופי שלי (לא נתון לוויכוח, האמינו לי שלא אשתנה, ולא - זה לא נובע מהיעדר רצון, האופי הזה פשוט טבוע בי עמוק מדי).
לא יכול להיות הגבר של אף אחת, ולא פחות מזה - לא יכול להיות האבא של אף ילד/ה, אינני מסוגל לקבל את הרכרוכיות הזו שלי, לא מעוניין להיות אב ו/או בן-זוג "מכיל ורגיש" במקום "גברי", ה TRADE-OFF הזה ממש איננו אני.
נצא מתוך הנחה שגם התערבות חיצונית/מקצועית כבר לא יכולה לעלות על הפרק (מסיבותיי האישיות).
נצא מתוך הנחה שגם אם הייתה מישהי שהייתה מוכנה לקבל את היעדר עמוד השידרה שלי (תמורת "אהבה", נאמנות, נתינה וכו') - אינני מקבל את זה שמגיע למישהי לחיות עם גבר על תקן עציץ חסר עמוד שדרה, לאף אחת לא מגיע גבר כזה.
לאן אני הולך מכאן?
לחיות את חיי ברווקות עד שאולי עם השנים החיים יעבירו אותי תהליך טבעי של התבגרות, התקשחות והתחזקות מנטאלית?
אשמח לחוות דעתכם.
