משפחת אוזן היקרים
אני יודעת מה לזה לגדול בלי בלי אחד ההורים. אמא שלי נפטרה ממחלת הסרטן בהיותי בסך הכל בת 13.5, זה היה לפני שש וחצי שנים. אני יכולה לומר לכם שקובי נתן לי תחושה של חוזק במהלך התקופות כשהייתי צריכה את התמיכה,כשקצת התפרקתי מהכאב,כשהרגשתי שאני צריכה מישהו שיהיה עבורי שם,קובי תמיד ידע להיות שם במקום הנכון ובזמן הנכון. היו ימים כאלו שאימא שלי ז"ל עלתה לי במחשבות ובחלומות,לעיתים תקופות רצופות,היו ימים שלא הפסקתי לבכות,בבית,בבית הספר,וגם כעת כשאני חיילת כבר שנה וחצי ישנם ימים שפתאום אני מוצאת את עצמי יושבת במשרד שלי בבסיס ובוכה מגעגועים. הדבר היחיד שאני יכולה להבטיח לכם,לכל המשפחה שאני אהיה שם בשביל קובי,בדיוק כפי שהיה שם בשבילי. אני מכירה את הקושי והכאב העצומים אותם אתם חווים בימים אלו ממש,ואני יודעת שזה לא קל,והייתי רוצה לעזור לכם בכל דרך אפשרית שהיא. האם יש משהו שאני יכולה לעשות למענכם? האם יושבים שבעה במקום מסוים? הייתי רק רוצה לגרום לכם לטוב,לעזור ולתמוך,לחבק ולנגב את הדמעות. זו הולכת להיות תקופה קשה,תקופה של כאב בלתי פוסק,ואני מבטיחה לכם שאהיה אתכם ואחבק כשצריך,רק תקראו ואני אשתדל לבוא. הנה משהו קטן שכתבתי היום,מתוך הניסיון שלי עם המוות של אימא שלי,משהו קטן שאולי יעזור לכם: כשאדם נפרד מהעולם, לפעמים לא מוצאים את המילים,ולעיתים אותו אדם משאיר מאחוריו המון. פתאום כל דבר קטן מזכיר אותו,הפרח שבשדה,הענן שבשמים,התמונות הישנות באלבום. אבל בעיקר משאיר מאחוריו האדם חלל גדול שמלא בהמון. כאשר אנחנו מאבדים אדם יקר לנו זה מרגיש כאילו משהו נופל מלמעלה,כאילו משהו אוטם מבפנים את כל הצחוק והשמחה. אח"כ מגיע הכאב,ממקום לא ידוע מגיע ופוגע,אתה מרגיש חום זורם בכל הגוף ואז הדמעות מתחילות לרדת. אין שום דבר שמסוגל להסביר ולתאר את הכאב,ולמרות הכל צריך להסתכל על כל מה שהשאיר מאחוריו בחיוך,לראות את הזכרונות כדבר הכי יפה. כשמגיע המוות בהתחלה לא מבינים,אתה מרגיש מבולבל,אתה רוצה לבכות אבל לא מסוגל,המחשבות ממלאות אותך,ורק אז מגיעה ההבנה. המוות הוא חלק מהחיים,קלישאה ככל שיישמע,אבל כדי שנוכל להרגיש את החוסר,צריך שמשהו ימות קודם. רק אחרי מותו של אדם נזכרים בכל הטוב שהיה,בכל מה שהותיר מאחוריו. רגע אחד האדם קיים,ורגע אחר כך איננו,אך מבפנים הוא ממשיך להתקיים,לא בגוף כי אם בנפש. צריך לדעת להפוך את הכאב לשמחה,את הבכי להחליף בצחוק,ואת החולשה להפוך לכוח. צריך לדעת להתמודד עם הגעגוע,אבל לא לשכוח אותו,לתת לגעגוע לדרבן אותנו להמשיך הלאה בראש מורם. הכאב של המוות הוא הכוח של החיים.
