Noga Lavie
New member
שבוע לימודים שני, עדין התרכזות בנושא familie
(לא, לא טעיתי באיות, כתבתי את המילה משפחה בפלמית)
איני יודעת מה בדיוק אני רוצה לשאול. אני מקווה שאם אתאר את המצב, תוכלו להעלות תובנות שיעזרו לנו.
זיו, כידוע לכם, ילדה ביישנית. היא אינה נהנית למשוך תשומת לב. למירב מזלה, בבית ספרה יש רבים ממוצא מזרח אסייתי, כך שמראה אינו מושך תשומת לב מיוחדת. היא גם אינה הילדה היחידה המאמצת בעל מראה אסייתי עם הורים מערביים, כך שזה גם אינו מושך תשומת לב יתרה. אבל הבעיה שלה היא בהגדרת המילה "יתרה", כי מספיק שמביטים בה חמש שניות נוספות על פני הבטה בילד אחר, והיא כבר נכנסת למצב התגוננות. היא אינה תלמידה מבריקה בביה"ס, אך גם אינה תלמידה נחשלת במיוחד. די ברור שהיא קוראת פחות טוב מילדים אחרים, אך לעניות דעתינו אין זה נובע מחוסר יכולת ללמוד לקרוא, כמו מכך שהיא לא אוהבת להתאמץ עד שהיא לא עומדת עם הגב לקיר. בסוף שנה שעברה הסברנו לה שאם לא תשתפר היא תלך למורה שעוזרת לילדים המתקשים בקריאה, והיא התחילה להשקיע יותר מאמץ בקריאה. אני מניחה שיחד עם תחילת שנת הלימודים, גם הקריאה שלה תשתפר. בשנת הלימודים הקודמת גם ראינו בעיות כלשהן בלימוד חשבון, ואז, בשיחת הסיכום עם המורה, היא הביעה הפתעה בעצמה (המורה, כלומר) מהציון הסופי שזיו השיגה. היא אמרה שכל מה שזיו הייתה צריכה הוא שעץ לימוד אחת שלמה של רוגע והתרכזות, כדי להראות שהיא בעצם יודעת היטב את החומר שנלמד במשך השנה.
המורה הזו גם אחראית השנה על לימודי שפה, כך שאם זיו תצטרך לקבל תגבור, זה יעשה מול מורה שכבר מכירה אותה, שזיו סומכת עליה ושהמורה מודעת לרגישיות של זיו. והחלק הזה הוא בעצם החלק החשוב. זה החלק שחוזר על עצמו כל שנה. בשבוע השני של הלימודים נערכת פגישת היכרות עם מורות השיכבה. זו כבר השנה השלישית בה מזהים את זיו כמי שאינה שמה לב בשיעור למה שנלמד, שאינה מבינה את מה שמורה אמרה בשיעור. כבר שנה שלישית שאני מסבירה שהיא משתפרת עם ההכרות עם המורה. השנה כבר יכולתי לבקש מהמורה לדבר עם המורות של השנים הקודמות, ולתת את הדוגמא של שיעורי שחיה בשנה שעברה. (זיו קיבלה לא-מספיק באמצע שנת הלימודים על שחיה למרבית הפתעתנו. במהלך השנה התחלף המורה הגבר הנוקשה למורה אישה מכילה, וזיו סיימה את שנת הלימודים עם הציון מצויין. למותר לציין שאנו לא ראינו כל שינוי ביכולתה לשחות, מה גם שיכולתה לצלול היא נתון פיזי מובהק, שטוב אצלה לעין ערוך מכל מישהו אחר שאנו מכירים, כולל אנשים שמתמחים בשחיה.) הבעיה היא שאיננו רוצים ליצור לזיו תדמית של מי שזקוקה לטיפול מיוחד. זיו לא תשרוד יחס מיוחד שיעשה בגלוי. זה יותר מדי תשומת לב מבחינתה.
השנה גם התחילה בלימוד נושא משפחה. ניסיתי לברר איתה מה לומדים בכיתה, אך היא מסרבת לשתף פעולה. שיעורי הבית שהילדים מקבלים הביתה הם יותר רשימת מילים להכתבות השבועיות ולוחות כפל וחילוק מאשר ממש שיעורי בית המוכרים לנו כחזרה על מה שנלמד בכיתה. כפועל יוצא מכך, מה שזיו לומדת בכיתה נשאר בכיתה. די ברור שנושא הלימוד *משפחה* הוא הנושא הגרוע ביותר לפתוח את שנת הלימוד מבחינת זיו. היא פשוט אינה מצליחה להתרכז במה שנאמר. המורה הנוכחית, מורה ותיקה שכבר ניתקלה בדורות של תלמידים, מפרשת זאת כליקוי למידה. אנחנו איננו רואים אצל זיו ליקויי למידה, כמו בעיות ריגשיות, שמובילות לקשיי למידה.
אוריל מתכנן להעביר לה בקרוב כמה מבחנים, כדי לראות האם יש לה קשיי לימוד שהוא לא שם לב אליהם עד כה, או קשיים רגשיים בנושא משפחה. מכיוון שזיו אינה נלהבת לכל פעילות חוץ ספרית (עוד בעיית ביישנות וחרדות שלא הצלחנו להתגבר עליהן, אך כל עוד יש לה חברים וחיי חברה איננו מעניקים לזה משקל רב), אנו מעדיפים בשלב הראשון לא להעביר לה אבחון דרך המערכת, אלא לתת לה "לעזור" לאוריאל במחקרים שלו. (זה היתרון כאשר אבא הוא איש מחקר המקושר לאנשי מחקר בחקר המוח, בפסיכולוגיה, בהתפתחות ילדים ויש לו גישה למבחנים מקצועיים ולמי שייעץ לו כיצד להעביר אותם וכיצד לנתח אותם.) כמובן שאם נזהה בעיה ריגשית ברמה מפריעה, לא נשאר עם אבא, אלא נעבור למסלול מקצועי יותר. אבל תחושת הבטן שלנו היא שזיו חווה בעיות רגשיות מסויימות, מקושרות חזק לנושא משפחה, מלוות בבעיות רגילות עבורה ביצירת קשרי אמון עם דמויות חדשות.
כל זה מתלווה לכך שבעצם אני עצמי מעולם לא אהבתי ביה"ס, לא הקשבתי בשיעורים והשנים שחולפות לא גורמות לי לאהוב בתי ספר ולימודים פורמליים יותר. לי כנראה היו בעיות קשב אלו או אחרות בגילאי ביה"ס יסודי, אך מכיוון שהייתי ילדה מחוננת, נזקקתי לכל היותר לכעשרים אחוז מתשומת הלב הנדרשת כדי להיות תלמידה טובה, וכדי להיות מזוהה ככזו על ידי מורים (זה גם היה לפני די הרבה שנים, אז אף אחד לא הגדיר ילדים מחוננים כילדי צרכים מיוחדים, למרות שזה נראה לי די מחוייב המציאות). זיו, להבדיל ממני, אינה ילדה מחוננת, והיא זקוקה למלוא תשומת הלב כדי ללמוד. לא אוריאל ולא אני מתעניינים בציונים רישמיים. מעניין אותנו הרבה יותר שזיו תשלוט במיומניות שהיא אמורה לדעת בהתאם לגילה, גם אם השליטה בהן תעשה מחוץ לביה"ס ולא תבוא לידי ביטוי בציונים. אך זיו היא כן ילדה נורמלית שטורחת להשוות עצמה לילדים אחרים בכיתה, וכן מעריכה עצמה על פי דירוגה ביחס לילדים אחרים (דירוג עצמי שלה, כי בינתיים איני רואה שהביה"ס מפרסם לילדים את מצבם הלימודי היחסי).
טוב, נו, הייתי רצינית כשאמרתי שאין לי מושג מה, או אם, אני שואלת. אני יותר רוצה לשמוע תובנות של אחרים בעלי נסיון. תובנות לזיהוי בעיות, תובנות לטיפול באותן בעיות מבלי לגרום לילדה להרגיש כי אנו חושבים שיש בעיה. כי בשיא הרצינות, ילדה שיכולה הייתה לתרגם בין שתי שפות בסביבות גיל חמש (לא להבין, לתרגם), אינה מי שנראית לנו כבעלת בעיה קוגניטיבית כלשהי. השאלה היא רק כיצד מבהירים זאת לה, וכיצד מאפשרים לה את המרחב הרגשי להתמודד עם מה שמטריד אותה ריגשית מבלי שתחשוש שהיא טיפשה (מה שרק יוסיף לבעיות הרגשיות שלה). ודרך אגב, לא, זה לא עוזר להראות לה שהיא טובה בתחומים מוטוריים ואומנותיים. *היא* לא רואה בכך יתרון, מבחינתה זה סתם נתון חסר חשיבות.
(לא, לא טעיתי באיות, כתבתי את המילה משפחה בפלמית)
איני יודעת מה בדיוק אני רוצה לשאול. אני מקווה שאם אתאר את המצב, תוכלו להעלות תובנות שיעזרו לנו.
זיו, כידוע לכם, ילדה ביישנית. היא אינה נהנית למשוך תשומת לב. למירב מזלה, בבית ספרה יש רבים ממוצא מזרח אסייתי, כך שמראה אינו מושך תשומת לב מיוחדת. היא גם אינה הילדה היחידה המאמצת בעל מראה אסייתי עם הורים מערביים, כך שזה גם אינו מושך תשומת לב יתרה. אבל הבעיה שלה היא בהגדרת המילה "יתרה", כי מספיק שמביטים בה חמש שניות נוספות על פני הבטה בילד אחר, והיא כבר נכנסת למצב התגוננות. היא אינה תלמידה מבריקה בביה"ס, אך גם אינה תלמידה נחשלת במיוחד. די ברור שהיא קוראת פחות טוב מילדים אחרים, אך לעניות דעתינו אין זה נובע מחוסר יכולת ללמוד לקרוא, כמו מכך שהיא לא אוהבת להתאמץ עד שהיא לא עומדת עם הגב לקיר. בסוף שנה שעברה הסברנו לה שאם לא תשתפר היא תלך למורה שעוזרת לילדים המתקשים בקריאה, והיא התחילה להשקיע יותר מאמץ בקריאה. אני מניחה שיחד עם תחילת שנת הלימודים, גם הקריאה שלה תשתפר. בשנת הלימודים הקודמת גם ראינו בעיות כלשהן בלימוד חשבון, ואז, בשיחת הסיכום עם המורה, היא הביעה הפתעה בעצמה (המורה, כלומר) מהציון הסופי שזיו השיגה. היא אמרה שכל מה שזיו הייתה צריכה הוא שעץ לימוד אחת שלמה של רוגע והתרכזות, כדי להראות שהיא בעצם יודעת היטב את החומר שנלמד במשך השנה.
המורה הזו גם אחראית השנה על לימודי שפה, כך שאם זיו תצטרך לקבל תגבור, זה יעשה מול מורה שכבר מכירה אותה, שזיו סומכת עליה ושהמורה מודעת לרגישיות של זיו. והחלק הזה הוא בעצם החלק החשוב. זה החלק שחוזר על עצמו כל שנה. בשבוע השני של הלימודים נערכת פגישת היכרות עם מורות השיכבה. זו כבר השנה השלישית בה מזהים את זיו כמי שאינה שמה לב בשיעור למה שנלמד, שאינה מבינה את מה שמורה אמרה בשיעור. כבר שנה שלישית שאני מסבירה שהיא משתפרת עם ההכרות עם המורה. השנה כבר יכולתי לבקש מהמורה לדבר עם המורות של השנים הקודמות, ולתת את הדוגמא של שיעורי שחיה בשנה שעברה. (זיו קיבלה לא-מספיק באמצע שנת הלימודים על שחיה למרבית הפתעתנו. במהלך השנה התחלף המורה הגבר הנוקשה למורה אישה מכילה, וזיו סיימה את שנת הלימודים עם הציון מצויין. למותר לציין שאנו לא ראינו כל שינוי ביכולתה לשחות, מה גם שיכולתה לצלול היא נתון פיזי מובהק, שטוב אצלה לעין ערוך מכל מישהו אחר שאנו מכירים, כולל אנשים שמתמחים בשחיה.) הבעיה היא שאיננו רוצים ליצור לזיו תדמית של מי שזקוקה לטיפול מיוחד. זיו לא תשרוד יחס מיוחד שיעשה בגלוי. זה יותר מדי תשומת לב מבחינתה.
השנה גם התחילה בלימוד נושא משפחה. ניסיתי לברר איתה מה לומדים בכיתה, אך היא מסרבת לשתף פעולה. שיעורי הבית שהילדים מקבלים הביתה הם יותר רשימת מילים להכתבות השבועיות ולוחות כפל וחילוק מאשר ממש שיעורי בית המוכרים לנו כחזרה על מה שנלמד בכיתה. כפועל יוצא מכך, מה שזיו לומדת בכיתה נשאר בכיתה. די ברור שנושא הלימוד *משפחה* הוא הנושא הגרוע ביותר לפתוח את שנת הלימוד מבחינת זיו. היא פשוט אינה מצליחה להתרכז במה שנאמר. המורה הנוכחית, מורה ותיקה שכבר ניתקלה בדורות של תלמידים, מפרשת זאת כליקוי למידה. אנחנו איננו רואים אצל זיו ליקויי למידה, כמו בעיות ריגשיות, שמובילות לקשיי למידה.
אוריל מתכנן להעביר לה בקרוב כמה מבחנים, כדי לראות האם יש לה קשיי לימוד שהוא לא שם לב אליהם עד כה, או קשיים רגשיים בנושא משפחה. מכיוון שזיו אינה נלהבת לכל פעילות חוץ ספרית (עוד בעיית ביישנות וחרדות שלא הצלחנו להתגבר עליהן, אך כל עוד יש לה חברים וחיי חברה איננו מעניקים לזה משקל רב), אנו מעדיפים בשלב הראשון לא להעביר לה אבחון דרך המערכת, אלא לתת לה "לעזור" לאוריאל במחקרים שלו. (זה היתרון כאשר אבא הוא איש מחקר המקושר לאנשי מחקר בחקר המוח, בפסיכולוגיה, בהתפתחות ילדים ויש לו גישה למבחנים מקצועיים ולמי שייעץ לו כיצד להעביר אותם וכיצד לנתח אותם.) כמובן שאם נזהה בעיה ריגשית ברמה מפריעה, לא נשאר עם אבא, אלא נעבור למסלול מקצועי יותר. אבל תחושת הבטן שלנו היא שזיו חווה בעיות רגשיות מסויימות, מקושרות חזק לנושא משפחה, מלוות בבעיות רגילות עבורה ביצירת קשרי אמון עם דמויות חדשות.
כל זה מתלווה לכך שבעצם אני עצמי מעולם לא אהבתי ביה"ס, לא הקשבתי בשיעורים והשנים שחולפות לא גורמות לי לאהוב בתי ספר ולימודים פורמליים יותר. לי כנראה היו בעיות קשב אלו או אחרות בגילאי ביה"ס יסודי, אך מכיוון שהייתי ילדה מחוננת, נזקקתי לכל היותר לכעשרים אחוז מתשומת הלב הנדרשת כדי להיות תלמידה טובה, וכדי להיות מזוהה ככזו על ידי מורים (זה גם היה לפני די הרבה שנים, אז אף אחד לא הגדיר ילדים מחוננים כילדי צרכים מיוחדים, למרות שזה נראה לי די מחוייב המציאות). זיו, להבדיל ממני, אינה ילדה מחוננת, והיא זקוקה למלוא תשומת הלב כדי ללמוד. לא אוריאל ולא אני מתעניינים בציונים רישמיים. מעניין אותנו הרבה יותר שזיו תשלוט במיומניות שהיא אמורה לדעת בהתאם לגילה, גם אם השליטה בהן תעשה מחוץ לביה"ס ולא תבוא לידי ביטוי בציונים. אך זיו היא כן ילדה נורמלית שטורחת להשוות עצמה לילדים אחרים בכיתה, וכן מעריכה עצמה על פי דירוגה ביחס לילדים אחרים (דירוג עצמי שלה, כי בינתיים איני רואה שהביה"ס מפרסם לילדים את מצבם הלימודי היחסי).
טוב, נו, הייתי רצינית כשאמרתי שאין לי מושג מה, או אם, אני שואלת. אני יותר רוצה לשמוע תובנות של אחרים בעלי נסיון. תובנות לזיהוי בעיות, תובנות לטיפול באותן בעיות מבלי לגרום לילדה להרגיש כי אנו חושבים שיש בעיה. כי בשיא הרצינות, ילדה שיכולה הייתה לתרגם בין שתי שפות בסביבות גיל חמש (לא להבין, לתרגם), אינה מי שנראית לנו כבעלת בעיה קוגניטיבית כלשהי. השאלה היא רק כיצד מבהירים זאת לה, וכיצד מאפשרים לה את המרחב הרגשי להתמודד עם מה שמטריד אותה ריגשית מבלי שתחשוש שהיא טיפשה (מה שרק יוסיף לבעיות הרגשיות שלה). ודרך אגב, לא, זה לא עוזר להראות לה שהיא טובה בתחומים מוטוריים ואומנותיים. *היא* לא רואה בכך יתרון, מבחינתה זה סתם נתון חסר חשיבות.
