זה הדבר הכי עצוב בעולם.
יותר משאני חושב שהאנשים האלה פתטיים, יותר משאני חושב שהם טיפשים, יותר משאני כועס עליהם או שונא אותם, אני חושב עליהם ופשוט יש לי חשק לבכות. באמת. הקיום האנושי הוא הטרגדיה האנושית, ולפעמים אני מרגיש כאילו אני קולט אותה במלואה, בגלל ההבנות שהגעתי אליהן, וזה קשה. זה הרבה משא על הכתפיים. ויותר משכואב לי על עצמי, שהרי אני כבר יודע את האמת ונמצא בדרך החוצה, פשוט כואב לי עליהם. גם על אלה שאני לא מכיר, אולי בעיקר עליהם. כואב לי על האנושות. במובן מסוים זה גורם לך להרגיש כמו...אלוהים. ועכשיו לניטשה, הוא לא אמר כלום. הוא היה מאוד לא ברור ואני בספק אם הוא הבין את הרעיונות של עצמו, אבל לי יש פרשנות משל עצמי, משולבת עם הפילוסופיה של בודריאר ושל המטריקס. כשניטשה אמר "התנאים הנכונים" אין לי שמץ של מושג למה הוא התכוון, אבל אני יודע למה אני מתכוון. כמו שאני ראיתי את המטריקס וזה "עשה" לי משהו, וכמו שאני הגעתי להבנה שאנחנו חיים בשקר, ככה יש עוד אנשים עם פוטנציאל להגיע להבנה הזו. יש להם פוטנציאל לעזוב את החברה, כי הם לא מסתדרים איתה, כי הם סולדים ממנה. למה? כי הם גדלו במה שנקרא "התנאים הנכונים": בשלב כלשהו של חייהם הם פשוט הבינו ש"זה לא זה". האנשים האלה הם כמו כולם, אבל סובלים הרבה יותר, כי הם גם יכולים לזהות את השקר שסביבם ולדעת שהם חיים באשליה. כמו ניאו, שחי באשליה ויודע את זה, כך האנשים האלה, והם סובלים ומודעים לכך. וכמו לניאו, גם לאנשים האלה יש פוטנציאל. הם סתם אנשים בינתיים, אבל אני מאמין שאם ההדרכה הנכונה הם יכולים לעבורשינוי פסיכולוגי-פילוסופי משמעותי ולהתקדם לשלב הבא באבולוציה: העל-אדם.
