שבוע סוער עבר עליי
שבוע שהתחיל בהפתעה עצומה והסתיים בעצב גדול.
ביום שני התחלתי להרגיש שהמחזור החודש לא מתנהג כרגיל. למרות שזה היה רק יום 25 למחזור ושכבר היתה שעת צהריים, רצתי לקנות בדיקה ביתית. הייתי בטוחה שהיא תצא שלילית. אז עשיתי אותה ואפילו לא חיכיתי לתוצאה. הלכתי להביא את הבן שלי מהגן. כשחזרתי, הצצתי בבדיקה והייתי בשוק. שני פסים. אחד אומנם בהיר מאוד וכמעט בלתי נראה. אבל הוא שם. שני פסים. בגלל שעברו 25 דקות מזמן הבדיקה ועד שהגעתי אליה, לא ידעתי מה לחשוב. אבל תקווה מטורפת ולא מחוברת למציאות, כזו שיש רק לאחת כמונו, התחילה להתגנב ללב.
למחרת בבוקר עשיתי עוד בדיקה. שלילית. דיכאון קל וממשיכה הלאה.
ביום רביעי עשיתי עוד בדיקה (כי מי יכולה לשחרר ברגע שנכנסים לטירוף הזה?). שוב חיובית. הפעם הפסים הופיעו כמעט מיד ואפילו מעט התחזקו. ושוב האופטימיות. וטלפון למשרד הרופאה. ותור לבדיקת דופק. וחישוב תאריכים. ומתי הסקירה? ומתי הגרידה אם זה לא יצליח? ומתי הלידה אם זה כן?
ויום חמישי ועדיין שני פסים. ותוספת חומצה פולית. והתחברות לאתרי הריון. ואופטימיות. כל כך התגעגעתי לאופטימיות.
ויום שישי. רק רציתי לראות שהפסים מתחזקים. בדיקה שלילית לחלוטין. ואז עוד אחת. הולכת לעבודה. ארבעה מטופלים בזה אחר זה. קשה לי לשמוע אותם. הלב ברחם. רוצה לספר להם על הבעיות שלי. ובצהריים מחזור. וזהו.
לכאורה, לא היה כאן כלום. אם לא הייתי קופצת ביום 25 למחזור, סביר להניח שלא הייתי יודעת בכלל שהיה כאן כמעט הריון. ועדיין הכאב הזה. כאב שנובע מהתערבבות של כל האובדנים הקודמים. כאב על חוסר הפייריות במצב הזה שאצלי זה אף פעם לא הולך בקלות. למה אני לא יכולה להציג תמונה של שני פסים ואז פשוט ללדת? בחיי שזו הפעם הראשונה שאני מקנאה בבר רפאלי
כאב על מה שיכול היה להיות ולא היה. כאב על הידיעה שיש סיכוי לא רע שזו היתה הפעם האחרונה בחיי בה אראה שני פסים. כאב על שבעלי אינו כואב איתי (ובסתר ליבו כנראה אפילו קצת שמח).
כותבת כאן כי רק אתן תבינו.
שבוע שהתחיל בהפתעה עצומה והסתיים בעצב גדול.
ביום שני התחלתי להרגיש שהמחזור החודש לא מתנהג כרגיל. למרות שזה היה רק יום 25 למחזור ושכבר היתה שעת צהריים, רצתי לקנות בדיקה ביתית. הייתי בטוחה שהיא תצא שלילית. אז עשיתי אותה ואפילו לא חיכיתי לתוצאה. הלכתי להביא את הבן שלי מהגן. כשחזרתי, הצצתי בבדיקה והייתי בשוק. שני פסים. אחד אומנם בהיר מאוד וכמעט בלתי נראה. אבל הוא שם. שני פסים. בגלל שעברו 25 דקות מזמן הבדיקה ועד שהגעתי אליה, לא ידעתי מה לחשוב. אבל תקווה מטורפת ולא מחוברת למציאות, כזו שיש רק לאחת כמונו, התחילה להתגנב ללב.
למחרת בבוקר עשיתי עוד בדיקה. שלילית. דיכאון קל וממשיכה הלאה.
ביום רביעי עשיתי עוד בדיקה (כי מי יכולה לשחרר ברגע שנכנסים לטירוף הזה?). שוב חיובית. הפעם הפסים הופיעו כמעט מיד ואפילו מעט התחזקו. ושוב האופטימיות. וטלפון למשרד הרופאה. ותור לבדיקת דופק. וחישוב תאריכים. ומתי הסקירה? ומתי הגרידה אם זה לא יצליח? ומתי הלידה אם זה כן?
ויום חמישי ועדיין שני פסים. ותוספת חומצה פולית. והתחברות לאתרי הריון. ואופטימיות. כל כך התגעגעתי לאופטימיות.
ויום שישי. רק רציתי לראות שהפסים מתחזקים. בדיקה שלילית לחלוטין. ואז עוד אחת. הולכת לעבודה. ארבעה מטופלים בזה אחר זה. קשה לי לשמוע אותם. הלב ברחם. רוצה לספר להם על הבעיות שלי. ובצהריים מחזור. וזהו.
לכאורה, לא היה כאן כלום. אם לא הייתי קופצת ביום 25 למחזור, סביר להניח שלא הייתי יודעת בכלל שהיה כאן כמעט הריון. ועדיין הכאב הזה. כאב שנובע מהתערבבות של כל האובדנים הקודמים. כאב על חוסר הפייריות במצב הזה שאצלי זה אף פעם לא הולך בקלות. למה אני לא יכולה להציג תמונה של שני פסים ואז פשוט ללדת? בחיי שזו הפעם הראשונה שאני מקנאה בבר רפאלי
כאב על מה שיכול היה להיות ולא היה. כאב על הידיעה שיש סיכוי לא רע שזו היתה הפעם האחרונה בחיי בה אראה שני פסים. כאב על שבעלי אינו כואב איתי (ובסתר ליבו כנראה אפילו קצת שמח).
כותבת כאן כי רק אתן תבינו.
