שבוע שגרתי../images/Emo88.gif ../images/Emo61.gif
יום ראשון בבוקר, להעיר את הילדונת להכין לה ארוחת עשר ולצעוד יחד לגן, אמא יודעת לעשות הכל ב- 10 דקות לאבא לוקח 10 דקות לכל דבר בנפרד. בדרך אנו נתקלים בשני גברים אחד מהם קירח "אבא, גם לו יש סלטן?" (השיבוש שלה) וזה לא בלחש, שני מבטים חשדניים הופנו כלפינו. ותמר עדיין בהתאוששות מהטיפול הקודם, אצלנו אין השבוע טיפולים, מה שאומר ששני שלישי אני לא בבית - מקום עבודה שמערב נסיעות, ומידי פעם גם לינה במקומות שונים. (ומצד שני גמישות כשיש טיפול או אשפוז). בערב אני אורז כמה דברים, תמר נראית לי חיוורת ועייפה יותר מהרגיל. האם הכל בסדר? האם אפשר לסמוך עליה שלא תזניח? האם אפשר לסמוך על ההורים שלה שישימו לב?...... סוף הטיפולים אמנם רואים את הסוף אבל הגוף כבר נחלש. מי יודע מה יכול לבוא עכשיו... "בואי נצא, נעים בחוץ, וממחר יהיה לך שקט ממני ליומיים" אבל אחרי שהילדה נרדמת היא כבר נופלת מהרגליים בעצמה... כן ככה זה בדר"כ. שני שלישי אני כאמור לא נמצא. ויש בזה גם יתרון, טוב לי לנקות את הראש, לפגוש אנשים חדשים, לחזור לידידים ותיקים, למקומות מוכרים ולהיות בתנועה. בערב כשעוצרים לחניה יש לי קליטה ב
. תמר אני שומע עייפה מ א ו ד ועדיין אין לה תיאבון, לעומת זאת בחילות עוד יש, והפצעים בפה מציקים, די רגיל ושגרתי ("אל תדאג אין לי חום"). בשלישי בערב כשאני חוזר הביתה יש הקרנה של שר הטבעות. אני מת מעייפות אך אם תמר ערה גם אני יכול, לא? לא! נרדמתי אחרי כמה דקות.
איזו מישהי סחבה אותי למיטה. רביעי אחרי העבודה נסעתי לאחי, חזרתי רק ב 22:00 תמר כמובן ישנה כבר, "הכל בסדר, איתה" מדווחת לי אמה, "אבל, הרופאה התקשרה לא רצינו להדאיג אותך, תמרי צריכה לעשות בדיקות דם חוזרות. משהו יצא מעט בעייתי". כך הכל התחיל משהו היה מעט בעייתי ואז עוד משהו בעייתי... ואז
בעיה גדולה!!! "רק עוד קצת" אני חוזר כמו מנטרה על מה שאני מבטיח לילדה, לאשתי, להורים שלה ולי. "ממש רק עוד קצת,,," תמר מתעוררת מתוך שינה בשביל חיבוק ומיד חוזרת לישון. חמישי אחרי הפיזור לגן, הולכים לעשות בדיקות דם, אח"כ יש לי ללכת לבנק, לביטוח לאומי, לבדוק מה קורה עם הצבא (ועוד סידורים שנדחו בשל העיצומים השביתות, הטיפולים, האשפוזים, המילואים, הקיץ, החורף, החגים וכל מה שבאמצע). תמר אחראית על תורנות צוהריים: חזרה מהגן + ארוחת צוהריים + פיזור לחוגים (מדובר גם בעוד שני אחיינים), ולי יש פיגור בתוכנית העבודה. בערב אנו יוצאים לאירוע חגיגי מטעם העבודה שלה (למרות שכבר הפסיקה ועזבה עדיין מזמינים אותה). היה יפה. ההורים שלי מתקשרים "אולי תבואו לשבת מזמן לא באתם" - לא יודע, תמר מתעייפת מנסיעות אבל שינוי אווירה יועיל לכולנו, נראה. יום ששי הרוחות לא מפסיקים לרגע ,הילדה כמעט עפה לי בדרך לגן. אח"כ הקניות והספונג'ה. עוד לא החלטנו איפה אנו בשבת ויום ששי קצר... אוף!
לתמר מתחיל לעלות החום, כדאי שנשאר קרוב לבית. והנה עבר עלינו עוד שבוע רגיל וקל ללא דרמות מיוחדות של טיפול, אשפוז, זיהום, או בדיקות C.T. (זה בשבוע הבא). "רק עוד קצת, וזהו נגמר" מוכר בדרך זו או אחרת, נכון? איזה מזל שעוד מעט שבת...
יום ראשון בבוקר, להעיר את הילדונת להכין לה ארוחת עשר ולצעוד יחד לגן, אמא יודעת לעשות הכל ב- 10 דקות לאבא לוקח 10 דקות לכל דבר בנפרד. בדרך אנו נתקלים בשני גברים אחד מהם קירח "אבא, גם לו יש סלטן?" (השיבוש שלה) וזה לא בלחש, שני מבטים חשדניים הופנו כלפינו. ותמר עדיין בהתאוששות מהטיפול הקודם, אצלנו אין השבוע טיפולים, מה שאומר ששני שלישי אני לא בבית - מקום עבודה שמערב נסיעות, ומידי פעם גם לינה במקומות שונים. (ומצד שני גמישות כשיש טיפול או אשפוז). בערב אני אורז כמה דברים, תמר נראית לי חיוורת ועייפה יותר מהרגיל. האם הכל בסדר? האם אפשר לסמוך עליה שלא תזניח? האם אפשר לסמוך על ההורים שלה שישימו לב?...... סוף הטיפולים אמנם רואים את הסוף אבל הגוף כבר נחלש. מי יודע מה יכול לבוא עכשיו... "בואי נצא, נעים בחוץ, וממחר יהיה לך שקט ממני ליומיים" אבל אחרי שהילדה נרדמת היא כבר נופלת מהרגליים בעצמה... כן ככה זה בדר"כ. שני שלישי אני כאמור לא נמצא. ויש בזה גם יתרון, טוב לי לנקות את הראש, לפגוש אנשים חדשים, לחזור לידידים ותיקים, למקומות מוכרים ולהיות בתנועה. בערב כשעוצרים לחניה יש לי קליטה ב
