שבוע 24
אמנם עוד לא ב 26, שהגדרתי לעצמי כשלב ראשון להגיע אליו, אבל עברתי את 23 הנוראי.
פתאום ההריון הזה הפך למוחשי לחלוטין.
אני מרגישה כבר תנועות, ומהשבוע הזה כבר נלחמים על חיי עוברים שנולדים לפני הזמן.
ופתאום צריך להתחיל להחליט החלטות, כן או לא קורס הכנה ללידה ואיפה, מסתכלת טיפה על עריסות וריהוט לחדר התינוק ונבהלת מעצמי. ויש מלא מידע, וקוראת כבר על הנקה והמחשבות קופצות הרבה קדימה, ועדיין כל פעם החשש הזה מלידה מוקדמת או שלא יהיה דופק ואי אפשר באמת להשתחרר ולהיות הריונית נורמלית.
ומכל דבר קטן אני נסערת ובוכה, בעלי כבר לא יודע מה להגיד ואיך לעזור לי. אני בעצמי לא יודעת.
ביקרתי היום חברה שילדה תאומות שנה וקצת אחרי האובדן שלי, והן כבר בנות כמה חודשים. ועזרתי לה עם הבנות שלה, קצת להחזיק ולשעשע, והיא מראה לי איך להלביש ואיך מקלחים ואני לומדת ממנה, אבל בראש זעקה שאני זו שהייתי אמורה ללמד אותה. ואיך זה שהיוצרות התהפכו ככה, שלי היו אמורים להיות כבר שני פעוטות בני שנה וקצת והייתי אמורה להנחות וללמד ולהרגיע אותה, והיא זו שמלמדת ומנחה אותי. ועצוב לי מאוד מאוד.
אמנם עוד לא ב 26, שהגדרתי לעצמי כשלב ראשון להגיע אליו, אבל עברתי את 23 הנוראי.
פתאום ההריון הזה הפך למוחשי לחלוטין.
אני מרגישה כבר תנועות, ומהשבוע הזה כבר נלחמים על חיי עוברים שנולדים לפני הזמן.
ופתאום צריך להתחיל להחליט החלטות, כן או לא קורס הכנה ללידה ואיפה, מסתכלת טיפה על עריסות וריהוט לחדר התינוק ונבהלת מעצמי. ויש מלא מידע, וקוראת כבר על הנקה והמחשבות קופצות הרבה קדימה, ועדיין כל פעם החשש הזה מלידה מוקדמת או שלא יהיה דופק ואי אפשר באמת להשתחרר ולהיות הריונית נורמלית.
ומכל דבר קטן אני נסערת ובוכה, בעלי כבר לא יודע מה להגיד ואיך לעזור לי. אני בעצמי לא יודעת.
ביקרתי היום חברה שילדה תאומות שנה וקצת אחרי האובדן שלי, והן כבר בנות כמה חודשים. ועזרתי לה עם הבנות שלה, קצת להחזיק ולשעשע, והיא מראה לי איך להלביש ואיך מקלחים ואני לומדת ממנה, אבל בראש זעקה שאני זו שהייתי אמורה ללמד אותה. ואיך זה שהיוצרות התהפכו ככה, שלי היו אמורים להיות כבר שני פעוטות בני שנה וקצת והייתי אמורה להנחות וללמד ולהרגיע אותה, והיא זו שמלמדת ומנחה אותי. ועצוב לי מאוד מאוד.